אנס את אחותו וביקש את רחמי בית המשפט

פלוני (27) הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בביצוע מעשים מגונים ובאונס של אחותו-המתלוננת (כיום בת 18), לאורך תקופה שאינה ידועה ועד הגיעה לגיל 12. בכתב האישום נטען כי באחד המקרים הגיע לבית אמו, שם התגוררה המתלוננת, נכנס לחדרה, ביקש שתתפשט ובעל אותה. במועדים שונים הזמין אותה לטייל עימו, הוביל אותה לחדר שירותים של בניין משרדים, ובעל אותה. באישום השלישי נטען, כי לאחר שהמתלוננת חגגה בת-מצווה, הוביל אותה לחדר וקיים עימה יחסי-מין מלאים.

פלוני הודה בעובדות ונידון בבית המשפט המחוזי, בדעת רוב, ל-10 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וחויב לפצות את המתלוננת בסכום של 30,000 שקל. שופט המיעוט סבר כי יש להטיל על פלוני 15 שנות מאסר.

בערעור שהגיש פלוני לבית המשפט העליון על גזר הדין, נטען כי יש להתחשב בנסיבות חייו הלא-פשוטות שכללו הזנחה, עוני ודלות, כאשר מגיל צעיר נדרש לקבץ נדבות, והיה בעצמו קורבן לתקיפה מינית. לדבריו, כשבגר לא זכה ליד מנחה ומפקחת, התמכר להימורים והחל להשתמש בסמים. פלוני הפנה אצבע מאשימה כלפי אמו שהנהיגה בביתה את מה שהוגדר כ"פריצות מינית", ולטענתו, הכשירה את המתלוננת לעסוק בזנות.

"היה קורבנו של תא משפחתי הזוי"

שופטי בית המשפט העליון, אדמונד לוי, אשר גרוניס וניל הנדל ציינו בפסק הדין כי עבירותיו של פלוני חמורות ביותר, והסכימו שהחיים לא האירו לו פנים. "אכן, החיים לא היטיבו עמו, ומקובלת עלינו ההשקפה שהוא היה קורבנו של תא משפחתי הזוי, בו נהגו יחסים מעוותים שלוו באלימות קשה, הפקרות מינית ויחסים מעורערים בין ההורים. אולם לתוך אוירה קשה זו נולדה גם המתלוננת, שמגיל צעיר חוותה חיי עוני, סבל והעדר חום. והנה מתברר כי בנוסף לסבלותיה אלה, קם עליה אדם נוסף, אחיה, שבמקום להעניק לה את החום, ההגנה והתמיכה שכה נזקקה להם, הפך אותה לכלי נוח וזמין לספק בו את תאוותו".

השופטים הוסיפו כי גורמים מקצועיים העריכו שמפלוני נשקפת סכנה בינונית, והוצע לו להשתלב בתהליך טיפולי. "השקפה זו מקובלת על המערער, וחרף זאת הוא לא הביע נכונות להשתלב בתהליך מסוג זה. נתון זה כמו יתר השיקולים לעניין העונש, היו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי. ברם, בצד החובה לתת את דעתו לסבלותיו על המערער, הוא היה מצווה לעשות צדק גם עם הקורבן, תוך שהוא מבקש להעביר מסר לרבים. התוצאה היא כמובן אינה פשוטה כלל ועיקר, אולם המאסר אותו גזרה הערכאה הראשונה אינו חורג לחומרה מרמת הענישה הנוהגת, ויש בו איזון נכון בין כלל השיקולים הצריכים לעניין. בנסיבות אלו לא ראינו מקום או עילה להקל עם המערער, ומכאן החלטנו לדחות את הערעור".