מרים פרץ: "סלחתי לאורי תובל בגלל אלירז"

מרים פרץ, האם ששכלה את שני בניה בשירותם הצבאי, הסבירה מדוע קיבלה את התנצלותו של סגן עורך הארץ, אורי תובל, ששוחח עימה. בראיון למשדר "על ימין ועל שמאל" ברשת ב', אמרה פרץ כי בבואה לסלוח "עמדו מול עיניי הדברים שאמר וכתב אלירז. אני לומדת מהבנים שלי, ואלירז לימד אותי מהי אהבת חינם".

"מה תקדם אותנו שנאה?", הקשתה פרץ, "גם אם הדברים קשים, אני לא מוכנה לוותר עליו [על תובל, ע.י.]. אומרים שבמותם ציוו לנו את החיים. החיים זה להיות טובים זה לזה. אם הייתי מגיבה, ואז היה נפתח מסע שלם של השפלה והכפשה לאדם אחד - מה זה היה נותן לי. כאלירז היה מתקשר אלי הוא היה שואל אותי שתי שאלות לפני: "אימא, האם מה שאת הולכת לספר לי יקדם אותי ויתרום לי? והאם מה שתספרי יכול לפגוע במישהו? התשובה הייתה שלילית, והרבה לא סיפרתי.

"הוא כתב מאמר על הכעס, שאם מישהו מבקש ממך סליחה - אל תהיה אכזרי לא לקבל, זו אכזריות. במקום שאנשים שמבקשים סליחה עומדים - אני לא יכולה לעמוד. אורי תובל בעצמו הוא בן לאב שנפל בצה"ל. אני יודעת יתמות מהי, ורואה את הנכדים שלי ללא אבא. צריך לאפשר הבעת דעה לצורך מחלוקת לשם-שמיים, מתוך עין טובה ולא רעה. אין בלבנו על-אף אדם ואנחנו מאפשרים דעה שלא כדרכנו", דברי פרץ.

סיפורה של משפחת פרץ יובא במסגרת המשדר "מבט שני" בערוץ הראשון ("אחי תמיד הכי", יום א', 21:30). לפני עשור תיעד הבמאי גיל לסניק ילדים ששכלו את אחיהם בצבא. לאחרונה שב הבמאי לפגוש את האחים שבגרו וביניהם אביחי ואליאסף פרץ. במהלך עריכת הסרט, נהרג אלירז, אחיהם של אליאסף ואביחי, בהיתקלות עם מחבלים באותו גדוד בו שירת ונהרג אחיו אוריאל. הוחלט שלא לערוך את הסרט ולהציג את הדברים כפי שאירעו במציאות.

בין היתר פוגש יוצר הסרט גם את האחים השכולים שבגרו: הילה חלמיש וטל יעקבי, המשתפים בתחושות, בכאב ובתקווה, שמלווים אותם ואת משפחתם לאורך החיים ובשלבים המשמעותיים בחייהם. הם מספרים על ההתמודדות של אחים שכולים עם הכאב העצום הכרוך באובדן של אח, יחד עם ההתמודדות הקשה של כאב ההורים. כמו-כן, האחים מדברים על רצונם הגדול לשמר את הזיכרון של האח הנופל.

במשפחת פרץ, למשל, מתרכז כעת השיח על חיזוק הדדי לאחר נפילת שני האחים ובחשיבות שיש בלהמשיך את החיים מתוך הליכה לאורם. אליסף, אחד האחים, מספר כי אמו מרים משמשת כמגדלור, ומנחה אותם למרות כאבה לבחור בדרך שמתאימה להם ובה הם מאמינים מבלי לחוש שום מחויבות להוריהם או לאחיהם שנהרגו.