מנהלת חשבונות גנבה למעלה מחצי מיליון שקל

שולי ולר הגישה לבית המשפט העליון בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שקיבל באופן חלקי ערעור שהגישה על פסק דינו של בית משפט השלום באילת. נגד ולר הוגש כתב אישום הכולל עשרה אישומים של עבירות מרמה וגניבה, ובו נטען כי בעת שעבדה כמנהלת חשבונות בשני בתי מלון באילת, מעלה בכספי מעבידיה ונטלה לכיסה סכומים בסך של 505,831.34 שקל ו-16,540 דולר.

בית משפט השלום באילת הרשיע אותה על-סמך הודאתה וגזר עליה מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים; מאסר על תנאי של 18 חודשים לתקופה של שלוש שנים, וקנס בסכום 100,000 שקל. בית משפט השלום קבע כי העבירות חמורות ביותר ונעשו בעזות מצח וללא כל חשש, בתכנון מוקדם, בתחכום ובתעוזה לא מבוטלים. לחובתה של ולר, נזקפו סכום הכסף הגבוה ששילשלה לכיסה ולעובדה שבבסיס המעשים מצויה פגיעה קשה ביחסי האמון שבין עובד למעבידו. לזכותה נזקפו, בין היתר, עברה הנקי, היותה אזרחית נורמטיבית, העובדה שסכום הגניבה הושב במלואו, הודאתה המהירה, חרטתה הכנה והחיסכון בזמן שיפוטי יקר.

ולר ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שקיבל את הערעור בחלקו וקבע כי יש להעמיד את עונש המאסר לריצוי בפועל על 18 חודשים. נקבע כי על-אף שהעונש שנגזר עליה אינו חמור לנוכח מעשיה החמורים, יש מקום להקל עימה לאור עברה הנורמטיבי וגילה המבוגר, שיקשה עליה להשתקם לאחר ריצוי עונש המאסר.

בבקשת רשות ערעור לעליון, טענה ולר כי המקרה שלה מצדיק מתן רשות ערעור לאור שיקולי צדק לעניין חומרת העונש. לטענתה, בהתחשב בנסיבות המקרה ובנסיבותיה האישיות, עונש מאסר בפועל אינו הולם את נסיבות המקרה, וראוי לתת משקל יתר לנסיבותיה האישיות. לדבריה, ביצעה את המעשים כי פחדה מנושים מהשוק האפור והחזירה את כל הכסף. "בית המשפט המחוזי חרג ממדיניות הענישה הראויה במקרים כאלו ולא ניתן משקל ראוי להמלצת שירות המבחן להטיל עלי עבודות שירות".

שופט בית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, קבע בהחלטתו כי דין הבקשה להידחות, מבלי לבקש את תגובת המדינה. הוא אמר כי "רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין". השופט ציין כי המקרה שלפניו "אינו מעורר שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה. יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעה המבקשת".