לאה עללות

מחקר במכללה האקדמית צפת:
כיצד סיקרה העיתונות הישראלית את יום השואה

במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל חל תהליך הדרגתי של השתנות באופן סיקור יום השואה בעיתונות. מוטיב השואה השתנה בסיקור השואה ויום השואה בעיתונות, בהתאם לשינויים פוליטיים וחברתיים, שעברו על החברה הישראלית מהקמתה ועד תחילת שנות האלפיים.
כך עולה ממחקרה של אלונית ברנזון, מרצה למדעי המדינה במכללה האקדמית צפת. המחקר, שנעשה במסגרת לימודיה לתואר שני במדעי המדינה מגמת תקשורת, באוניברסיטת בר-אילן, עסק בבחינת סיקור השואה בעיתונות היומית בישראל בין השנים 1953, שנה בה נחקק "חוק יום השואה והגבורה" ועד תחילת שנות האלפיים, מתוך ראייה כי במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל, חל תהליך הדרגתי של שינוי באופן סיקור יום השואה בעיתונות הכתובה.
"החלטתי לערוך את המחקר כנכדה לניצולי שואה מתוך מטרה להמשיך במפעל החשוב של הנצחת זיכרון שואה" אמרה אלונית ברנזון אשר מחקרה ועבודתה זכו בפרס "עבודה מצטיינת" מהמכון לחקר השואה של אוניברסיטת בר-אילן. אלונית ברנזון, לומדת היום לתואר דוקטור באוניברסיטת בר-אילן.

עקרי ממצאי המחקר:

שינויים פוליטיים, צבאיים וחברתיים שהתרחשו בישראל השפיעו על תודעת השואה כגורם מעצב זהות בחברה הישראלית.

עיקרי הממצאים העלו כי מוטיב השואה משתנה בסיקור השואה ויום השואה בעיתונות בהתאם לשינויים פוליטיים וחברתיים העוברים על החברה הישראלית מהקמתה ועד תחילת שנות האלפיים.

המחקר עסק בבחינת סיקור השואה בעיתונות היומית בישראל בין השנים 1953, השנה בה נחקק "חוק יום השואה והגבורה" ועד תחילת שנות האלפיים, מתוך הנחה כי במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל חל תהליך הדרגתי של השתנות באופן סיקור יום השואה בעיתונות הכתובה.

מחקר כזה יכול ללמד על תפקודה של התקשורת בכלל, ובהצגת מיתוס השואה בפרט, כגורם חשוב בזיכרון הקולקטיבי של החברה בישראל.

בשני עשורים ראשונים למדינת ישראל, בהם מציג הסיקור את השואה תוך דגש על בנייתה כמיתוס מכונן הממלא תפקיד של סולידאריות וזהות חברתית, ובעשורים השלישי והרביעי ועד שנות האלפיים למדינת ישראל, ניכר מעבר לדפוס סיקור ה"מפריט" את השואה.

בעוד בשנת 1952, לפני חקיקת החוק, הדגש בסיקור היה על השואה במובן של השמדה, על משמעותה והיקפה. לאחר חקיקת החוק, ב-1953 הדגיש הסיקור את מוטיב הגבורה. נראה כי חקיקת החוק גורמת לכותבים להתייחס לשואה מתוך תחושה של אחריות ממלכתית. הסיקור הבליט את מוטיב הגבורה בסיפורים על המורדים בגטאות ועל פעילות הפרטיזנים ביערות. גבורת הלוחמים שבחרו ללכת אל מותם תוך מרד ולחימה. הדגש בסיקור היה כי מיתוס השואה מלכד את העם היהודי בישראל סביב סיפורי גבורה ומוביל למסקנה כי על העם היהודי להיות במדינת ישראל ולא בגלויות השונות. הדגש בסיקור שיקף את מדיניות שלילת הגלות וכל הסימנים המאפיינים אותה - מורך-לב וכניעה, שהם הפוכים לסממני הגבורה.

עד שנות ה-80' הסיקור נותן במה לרעיונותיה של הפרדיגמה הציונית.

בשנות ה-90' הסיקור מציג קולות המערערים על הקול הציוני - הפוסט-ציונות.

בתחילת שנות האלפיים הסיקור עוסק גם בשואות של עמים אחרים כאשר המסר הוא שהשואות יהוו לקח אוניברסאלי.

בעוד מיתוס השואה היווה גורם מלכד נמצא כי אופי הסיקור מצביע על הניסיון להפריט מיתוס זה, מה שמצביע על סדק בקולקטיביות של החברה הישראלית.

תקציר המחקר :

תודעת השואה הייתה והנה סוגיה השזורה בעימותים אידיאולוגיים ופוליטיים של החברה הישראלית מאז התגבשותה. הממצאים מעידים על כך שתפנית זו בשתי תקופות: האחת, בעקבות משפט אייכמן, בה נשמעות עדויות היחיד - של הניצולים במשפט. המשפט יצר אופי סיקור אחר: לא עוד כסות של סיפורי גבורה כדי להמעיט את גודל הטרגדיה והיקפה של השואה אלא עיסוק במשמעות הטראגית של השואה.

השנייה, בתקופת המעבר של החברה הישראלית לחברה המאופיינת כפלורליזם חברתי, בשנות השמונים ולתוך שנות ה-90, בה המעבר לשואה של היחיד נמצא בולט בסיקור. סיפורי היחיד מעבירים את המודעות לשואה, להיקפה ולמשמעותה, למישור האוניברסאלי. לדעתם של הפוסט-ציונים, השואה נוצלה באופן ציני כ"מנוף" להצדקת המפעל הציוני, להפעלת "לחץ מוסרי" על אומות העולם, ולהפניית "חומר אנושי" לארץ. לטענתם, כל זה לא נבע מתוך דאגה אנושית ליהודים אלא למען מטרותיה הלאומיות של הציונות.

קולות אלה קיבלו במה רק בעיתון 'הארץ'. בשנים אלה בולט שינוי מגמה בסיקור יום השואה בעיתון 'ידיעות אחרונות', בכך שהעיתון נותן במה לקולות שונים, בכלל זה קולות המבקרים את הממסד השלטוני ואת הקול הציוני, אך לא לאלו המשקפים את הפרדיגמה הפוסט-ציונית. 'ידיעות אחרונות' התנהג בתקופה זו כעיתון השומר על מידה של פלורליזם ומתן במה לדעות שונות ומנוגדות ובלבד שהדברים לא יצאו מכלל שליטה. כלומר, לא 'להרחיק לכת' עד מתן במה לפוסט ציונות.

השואה, בתחילת שנות האלפיים הוצגה כקוד חינוכי להומניזם אוניברסלי. הליך זה מפריט את השואה מייחודה - כשואת העם היהודי. עם זאת, ניתן להצביע על שוני בסיקור השואה ויום השואה לאורך השנים: בימים הסמוכים ליום השואה נמצאו קולות מגוונים בהתייחס למשמעות השואה, לעומת יום השואה עצמו שגם עיתון 'הארץ' וגם 'ידיעות אחרונות' עברו לדפוס הסיקור שהדגיש את השואה כמיתוס מלכד ומאחד את כל גווניה של החברה הישראלית.

דוגמאות מהעיתונות שנבדקה:

בעיתון "הארץ" קולות המערערים על הקול הציוני. ב-2 העשורים האחרונים מיתוס השואה "מופרט".
בעוד מיתוס השואה היווה גורם מלכד נמצא כי אופי הסיקור מצביע על הניסיון להפריט מיתוס זה, מה שמצביע על סדק בקולקטיביות של החברה הישראלית.
בעיתון 'הארץ' מתפרסמת כתבה המורה כי תם העידן הסטריאוטיפי ושימת דגש על ה'צבר'. יש להתייחס לאדם כאדם. כלומר קריאת תגר על מדיניותו של בן-גוריון לבנות כור-היתוך. אתוס כור-ההיתוך מתחיל להיסדק ושומעים קולות אחרים . כמו למשל הטענה כי אנחנו כבר לא העם הצודק, הקורבן, אלא עם כובש השולט בעם אחר.
האוניברסליזציה של השואה
"קרוב ל-50 שנה אחרי אושוויץ והירושימה מוסיפים מעשי הזוועה האתניים וזוועות מלחמות האחים להיות מעבר לכל הבנה. ...אף שהשואה הייתה יהודית בלעדית, בלעדיות זו בולטת עוד יותר כשאנו יכולים לראות ... שהיא כללה גם בני עמים וקבוצות אחרים, אך בדרכים היכולות רק להדגיש את האופי המיוחד של הסבל היהודי. ...טענו נגדי שאני הופך את השואה ל'אוניוורסלית' ו'שולל ממנה את אופיה היהודי". נראית אוניברסליזציה של השואה ; המסר בפריטי עיתונות אלו הוא שהשואה היא כבר לא מונופול של העם היהודי וכי גם עמים אחרים עברו שואה.
"הארץ" בתחילת שנות ה-90 מראיין את הצד הרוצח.
טשטוש הגבולות האופייני לדפוס סיקור זה נראה בפריטי העיתונות שדנים בעת ובעונה אחת על רוצחים וקורבנות: בכתבה הנושאת את הכותרת "נאצים מדברים ומאשרים" (הארץ, 16.4.93: 4ב) ניתנת במה לעדויות מפיהם של הרוצחים. שמדברים על אושוויץ מדברים גם על הירושימה ועל מעשי זוועה אתניים ומלחמות אחים שהיו מנת חלקם של מדינות ועמים אחרים. דהיינו 'האחר' בשנה זו יוצא מגבולות החברה הישראלית. 'הארץ' נתן במה לקולות שטענו כי הציונות עשתה 'אינסטרומנטליציה אידיאולוגית לשואה' כאצטלה להקמת המדינה.
קריאת תגר על הציונות "כתב-אישום" נגד בן-גוריון והתנועה הציונית
מה שמחזק מגמה זו נראה בכתבה "אף לא מילה אחת על הצלה" (הארץ, 18.4.93: 2ב). כתבה זו לא רק קוראת תגר על הציונות ומנהיגיה אלא נראית כמו כתב-אישום נגד וייצמן, בן-גוריון והתנועה הציונית.

בידיעות אחרונות
ב'ידיעות אחרונות', לעומת זאת: '"לא כולם הלכו כצאן לטבח"'. הסיקור מצביע על התגוננות בפני האשמה כי היהודים הלכו כצאן לטבח. במאמר זה נכתב: 'מדוע הפך מרד גטו ורשה לסמל הכמעט יחידי של ההתקוממות היהודית בשואה? ברחבי אירופה נשמעים כיום הדורשים להזכיר גם מאבקים אחרים. "התפיסה של המרד בגטו כאירוע ייחודי משרתת את התפיסה האנטישמית, שלפיה היהודים היו עם של חלשים", אומר אחד מוותיקי הלוחמים היהודים, "חובה לדבר גם על המורדים האחרים".'
היבט אחר, של העיתון "ידיעות אחרונות", המדגיש את הקו הלאומי ומחזק את אתוס הגבורה: תחת הכותרת 'מרד גטו ורשה: למות תוך לחימה' המסר הוא שהיו כאלה שבחרו למות תוך כדי לחימה ולא 'כצאן לטבח'. במאמר זה נכתב: "ב-8 במאי 1943 פוצץ בונקר הפיקוד של לוחמי גטו ורשה. 120 איש, שבראשם מפקדם מרדכי אנילביץ, היו בין הנופלים. קדמו לכך ימים ארוכים של לחימה עיקשת ומעשי גבורה מופלאים, של קומץ יהודים נגד המובחרים שבחיילי 'הרייך בן אלף השנים', שבחרו לעמוד על חייהם ולא ללכת כצאן לטבח..." קיומו של העם היהודי שצריך להיות חזק - כמו מורדי גטו וארשה - כדי לשמור על קיומו וצביונו היהודי.