העליון: ערך חוקתי לטוקבקים אנונימיים

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של המטפל רמי מור וקבע כי תישאר על-כנה פסיקת בית המשפט המחוזי שקבעה כי ספקי האינטרנט ייאלצו לסייע בחשיפת טוקבקיסטים משמיצים תחול רק מכאן ולהבא. זאת בשל החשיבות של השיח האנונימי ברשת האינטרנט ובשל העובדה שטרם הוסדר הדבר בחקיקה.

"הסעד שמתבקש בענייננו הוא חריג. מדובר בניסיון לרתום, עוד בטרם משפט, את מערכת המשפט ואת הצד השלישי לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול על-מנת שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית. מדובר למעשה בהליך מעין-חקירתי שבית המשפט מגויס לו בהליך מקדמי במתכונת כזו או אחרת. הליך זה אינו טריביאלי, הוא מערב שיקולי מדיניות מורכבים והוא מצריך הסדרה חקיקתית", כתב השופט אליעזר ריבלין בפסק הדין.

לדבריו, רשויות האכיפה החוקרות אמורות למצוא מיהו אותו גולש משמיץ ולא בית המשפט.

"אין בדברינו אלה כדי לסגור את השער בפני המבקשים לחשוף את זהותם של מעוולים ברשת האינטרנט. ראשית, כאשר מתבצעת באינטרנט עוולה שהיא גם עבירה, קיימת אפשרות לנפגע להגיש תלונה, וחזקה על רשויות האכיפה שתפעלנה את סמכויות החקירה והבדיקה המסורות להן מכוח הדין; הן ולא בית המשפט. שנית, יש להניח ולקוות כי בסופו של דבר תתקבל חקיקה שתסדיר באופן בהיר ומפורט את הנושא הנדון, תיצור את המסגרת הדיונית הראויה ותתווה את האיזון בין השיקולים שלעניין", ציין.

"סוף דבר: דין הערעור לדעתי להידחות. לאור השאלה המשפטית שהתעוררה ומכלול הנסיבות, הייתי מציע כי כל צד בהליך זה יישא בהוצאותיו".

"בתרבות המקומית לא שולטים בז'אנר הלשון הצחה"

השופט ריבלין כתב בפסק הדין כי אומנם מוצדקת הביקורת הנשמעת על תוכן התגוביות אך אין בה כדי לשמוט את הערך החוקתי שעומד ביסוד השיח הטוקבקיסטי. לדבריו, עצם העובדה שיש מבין התגוביות שטעמן רע וניסוחן עילג בוודאי אינו מוציא אותן מתחולת הזכות החוקתית לחופש ביטוי.

"מעת לעת נשמעת ביקורת על תוכנן של התגוביות ועל דרך ניסוחן. אם לומר את המעט, הרי שבתרבות המקומית לא תמיד שולטים בז'אנר זה - הלשון הצחה, הניסוח הרהוט והמסרים המעודנים. חלק ניכר מהפרסומים נושא במקומותינו אופי וולגרי ובוטה, וישנו פער בולט בין הנחרצות של הדעות המבוטאות לבין התשתית התומכת בהן. כל אלה משפיעים ללא ספק גם על הערך והמשקל שניתן לייחס לרבים מפרסומי האינסטנט המופיעים באינטרנט חדשות לבקרים. אולם בכל אלה אין כדי לשמוט את הערך החוקתי העומד ביסוד השיח הזה", כתב.

"מה יש בתגוביות שכה מלהיט את היצרים?!"

השופט אדמונד לוי, שישב גם הוא בדין בערעור המדובר, ציין בפסק הדין את תמיהתו לנוכח הסערות שגורמות התגובות האנונימיות ברשת האינטרנט.

" מה יש בהן, בתגוביות (טוקבקים) ובתגובות הנגד להן, שכה מלהיט את היצרים ומרבה את סערת הרגשות, אף כשמדובר ברוב מהומה על לא מאומה, לא אדע. אך תוך שאזהיר עצמי לבל אחרוג מן הכללים המקובלים, ושלא באורח אנונימי כמובן, אוסיף אף אני את תגובתי לסוגיה החשובה שעל הפרק", כתב וציין כי הסוגיה של חשיפת שמו של מגיב אנונימי אינה הסוגיה היחידה הקשורה ברשת האינטרנט ונדרשת להסדר חקיקתי, אשר ככל שיקדים לבוא כן ייטב.

השופט ריבלין נגד מורשת אהרן ברק

השופט אליקים רובינשטיין התנגד לפסיקתו של ריבלין וטען כי למרות שמדובר בנושא שטרם הובא לחקיקה מסודרת, על בית המשפט ליצור "יצירה שיפוטית" ו"חקיקה שיפוטית".

השופט ריבלין הזכיר ברמיזה את נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, ואמר כי אומנם השופט רובינשטיין "נשען על טובים וגדולים שראו בשיקול הדעת הרחב של השופט ו"החקיקה השיפוטית" - מפעל חיים".

לדבריו, הפעם עלול בית המשפט לעבור את המידה הראויה אם יורה על קבלת הערעור של רמי מור.

"כשלעצמי, אני חש כי גם הפעם הזו, עלול בית המשפט לעבור את המידה הראויה, להשיג גבולם של אחרים, להכיר ביצירת "משפט מקובל" בפסקי דין שאינם תקדים - והכול ללא אחיזה בחוק ובחקיקת המשנה - חקיקה שהמחוקק עצמו ער לה, עוסק בה ומתחבט בה", כתב בפסק הדין.

עוד ציין כי הבדלי הפסיקה בינו לבין השופט רובינשטיין נובעים מן המחלוקת הקיימת ביניהם בשאלה האם אנונימיות מהווה זכות יסוד או לא. "בחירה זו מתיישבת עם שיטתו כי האנונימיות איננה זכות ואין לה נפקות חוקתית עצמאית וכי אינה אלא עובדה. ואילו תפישתי שלי היא כי האנונימיות מבטאת זכויות יסוד חשובות - זכות לחופש ביטוי וזכות לפרטיות - ויש לה מעמד חוקתי", ציין.