ביקש לערוך לבנו בן ה-10 בדיקה גנטית ונדחה

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים דן בבקשתו של פלוני לבצע בדיקת סיווג רקמות לבנו הקטין שנולד לפני 10 וחצי שנים, במטרה לשלול אבהותו.

המבקש והמשיבה (אמו של הקטין) נישאו, וכעבור תשעה וחצי חודשים נולד הקטין. לימים, היחסים ביניהם עלו על שרטון והם נפרדו. המבקש טען שבנסיבות העניין ולמען טובת הילד, יש לערוך בדיקת סיווג רקמות. לטענתו, הוא עצמו בגדר "שתוקי" - שאינו יודע מי אביו, ועל-פי ההלכה הינו פסול חיתון, ואינו כשר להתחתן אלא עם גר. כמו-כן, שהותר לו להינשא למשיבה בניגוד להלכה, ואי לכך, רובץ על בנו כתם שעלול לפגוע בו כשירצה להתחתן.

לדבריו, יש יסוד מוצק להניח שאינו אביו הביולוגי של הקטין, ואם תוכיח בדיקת הרקמות שהוא האב - הדבר יועיל לקטין "להתנקות" מהכתם. "בשל העובדה שהקטין נולד כתשעה חודשים לאחר הנישואין, לא מן הנמנע שאמו הרתה טרם נישואינו, בעודה פנויה, ועל כן, אם יתברר שהקטין אינו בני, לא יהיה בכך כדי לקבוע שהוא ממזר, אלא יהיה 'כשר' ויוכל לבוא בקהל ישראל". לחילופין, טען האב כי אם האם הרתה במהלך נישואיה עימו, אזי מעמדו של הקטין כ"ממזר ודאי", הכשר להינשא לממזרה, לשפחה או לגיורת, ומדובר במעמד עדיף על פני מעמדו כבנו של "שתוקי", הכשר להינשא לגיורת בלבד.

האם ביקשה לדחות את הבקשה וטענה שהמבקש הוא אביו של הקטין. לדבריה, נישאה למבקש ברבנות כדת משה וישראל לאחר שסוגיית מעמדו נחקרה והוחלט שאינו פסול חיתון.

שופט בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, בן ציון גרינברגר, קבע כי בנסיבות העניין, ממצאי הבדיקה עלולים לפגוע בכשרותו של הקטין לנישואין לפי דין תורה עקב חשש לממזרות, וביקש את חוות דעתו של נשיא בית הדין הרבני, הרב שלמה עמר.

הרב עמר כתב בתשובתו: "קשה להשתחרר מרגשות הסלידה העולות למקרא הבקשה. הנימוקים ה'מפולפלים' כשלעצמם, מעוררים חשש כבד כי מטרת הבקשה היא אך ורק להטיל כתם של פסול דין על הקטין. דעתי היא, כי בנסיבות העניין, עריכת בדיקה גנטית עלולה להעלות חשש למעמדו של הקטין. ובכל ענייני ממזרות אנו דנים ע"פ כללי הלכה מובהקים, ובדיקות אלו יש בהן לעורר ספקות, ואין בכוחן להביא פתרונות אמיתיים".

לאור האמור קבעה באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, כי עריכת בדיקה גנטית עלולה להעלות חשש למעמדו של הקטין והודיעה על התנגדותה לבקשה.

בסופו של דבר, השופט דחה את הבקשה וקבע שבתיקון 3 לחוק מידע גנטי (סעיף 28 ה'), תחם המחוקק את שיקול דעתו של בית המשפט לענייני משפחה, וקבע שרק אם קיים חשש לפגיעה בכשרותו של הקטין להינשא, יוכל להורות על עריכת הבדיקה לשם מניעת סכנה לחיי אדם או נכות חמורה בלתי הפיכה.

"בנסיבות אלה", אמר השופט, "כל שמוטל על בית הדין הרבני הגדול הינו לקבוע בחוות דעתו האם ממצאי הבדיקה עלולים לפגוע בכשרותו של הקטין להינשא 'עקב חשש ממזרות', והאם קיימת אפשרות לערוך את הבדיקה באופן שימנע את הפגיעה האמורה במעמדו ההלכתי, ובהתאם מגיש ב"כ היועץ המשפטי לממשלה תגובתו; וכך אכן נעשה בענייננו. החוק אינו מטיל על בית הדין הרבני לבחון את השאלה האם עדיף פסול פלוני על פני פסול אלמוני (ובמקרה דנן - "שתוקי" מול "ממזר"), אלא עליו לקבוע האם ממצאי הבדיקה עלולים לפגוע בכשרות הקטין "עקב חשש ממזרות", וכך אכן נקבע, מאחר שהבדיקה אכן עלולה לגרום לממזורו של הקטין. לאור האמור, והואיל ובמקרה זה לא חל החריג היחיד שבחוק (מניעת סכנת חיים או נכות חמורה), אין לי אלא לדחות את הבקשה".

השופט הוסיף כי יש בבקשה טעם לפגם, וחייב את האב בהוצאות משפט בסך 5,000 שקל.