התינוק מסרב לאכול? תנו לאב להאכילו

אבות לילדים הסובלים מבעיות האכלה, השותפים בהאכלתם, משפיעים לטובה על ההתמודדות של האמהות עם הילדים וכן גורמים לחיזוק הקשר עם ההורים. כך עולה ממחקר שערכו מומחים מאוניברסיטת בן-גוריון ומהמרכז הרפואי סורוקה.

25% מהתינוקות לוקים בבעיות האכלה שונות בשנות חייהם הראשונות, כ-2% מתוכם מוגדרים כסרבני האכלה, תופעה שבאה לידי ביטוי בכשל בשגשוג ובירידה במשקל בטווח הקצר ובסיכון להתפתחות הפרעות גדילה והפרעות קוגנטיביות וחברתיות בטווח הארוך.

המחקר בוצע על-ידי ד"ר נעמה עצבה-פוריה, חוקרת ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון ופסיכולוגית התפתחותית, ד"ר גל מאירי, אחראי היחידה הפסיכיאטרית של הגיל הרך בסורוקה וד"ר ברוך ירושלמי מסורוקה, במטרה לבחון את מקומם של האבות בקרב משפחות לילדים עם בעיות האכלה (סרבני האכלה).

המחקר נערך בקרב מדגם מייצג של 28 משפחות שלהן ילדים בגילים שנה עד שלוש שנים המוגדרים סרבני האכלה שלא על-רקע אורגני. התינוקות הופנו לסורוקה לקבלת טיפול עקב ירידה משמעותית במשקל גופם. במקביל, נבדקו 29 משפחות לתינוקות ללא בעיות האכלה, אשר היוו קבוצת ביקורת.

ד"ר עצבה-פוריה מציינת כי נתוני המחקר מצאו שישנם יותר קשיים ביחסי אם-ילד ואב-ילד, במשפחות בהן יש ילדים עם בעיות האכלה ובנוסף, נמצא כי במשפחות בהן ילדים עם בעיות האכלה, נראתה חלוקת תפקידים מסורתית יותר בין ההורים, כאשר האמהות הינן האחראיות המרכזיות על הטיפול בילדים.

מעורבות האבות מסייעת

על-פי ממצאים נוספים שמציגה ד"ר עצבה-פוריה עולה, כי במשפחות בהן האבות היו מעורבים בטיפול בילדיהם, הקשר שלהם ושל האימהות עם הילדים, היה חיובי יותר. "דהיינו, נראה כי בקרב המשפחות לילדים סרבני האכלה משפיעה המעורבות האבהית על האימהות, שמתמודדות בצורה רגועה יותר עם התנהגות הילדים. מעורבות האבות, למעשה, מהווה גורם חוסן במשפחות אלו, והינה מוקד לשבירת המעגל השלילי שנוצר בין האמהות לילדים סביב האכלה", ציינה ד"ר עצבה-פוריה.

במסגרת המחקר, נבדקה מעורבות האב בטיפול התפקודי בשלוש פעולות עיקריות: האכלה, רחיצה והלבשה. ד"ר עצבה-פוריה מציינת: "בבתים בהם נצפה שהאבות מעורבים בטיפול בילדים, נראה היה כי התנהגותם בעלת השפעה ממתנת, מרגיעה, מפצה ומחזקת את האם ואת יחסיה עם התינוק. מאידך, המצב הקשה ביותר נראה במשפחות שבהן לא נצפתה מעורבות של האבות. במשפחות אלו, זלגה החרדה האמהית והרגישות ההורית הנמוכה גם אל האבות והגבירה בהם את המתח והחרדה. המעורבות הנמוכה של אבות לילדים עם קשיי האכלה משקפת בחלקה את חלוקת התפקידים המסורתית במשפחות אלו, בהן האימהות מגוייסות באופן מוחלט לאמהות ולא משאירות לאבות מקום למעורבות. האם חרדה אבל אינה מאפשרת לאב להיות שותף בהתמודדות, דבר שרק מחמיר את קשייה ומשבש עוד יותר את הקשר שלה וגם של האב עם הילד".

ד"ר מאירי הסביר את הממצאים ואמר כי "האכלת תינוק אינה נחשבת כחלק מהדנא של האב ולפיכך, אין עליו את האחריות הכבדה להאכיל את התינוק. האב משוחרר היסטורית מתפקיד המאכיל ולכן חשוף פחות לביקורת מצד הסביבה כשהתינוק שלו יורד במשקל. זו כנראה גם הסיבה שהוא ניגש להאכלה ממקום בטוח ונינוח יותר".

לדבריו, "התינוק הסרבן מתקומם נגד הגדרת הרצונות שלו על-ידי אמו ולפעמים מתנגד להאכלה עקב העובדה שהואכל בכוח. בסרבנות התינוק מנסה למנוע חזרה של החוויה הלא נעימה של האכלה ולמעשה מסמן לאם גבולות. לא כל אם מודעת לסיבת הסרבנות ועקשנותו של התינוק רק מגבירה את הלחץ והחרדה שלה. לעיתים, קושי זה פולש גם לתחומים אחרים ביחסי האם והילד. אם אימא כזו תאפשר לבן זוגה להיות שותף להאכלת התינוק, היחידה המשפחתית תתפקד יותר טוב, האכלת הילד תשתפר וכפי שעלה מהמחקר וגם מנסיוננו הטיפולי ביחידה, תתאפשר השפעה מיטבית על ההתמודדות האם עצמה עם בעיית סרבנות ההאכלה של התינוק וגם הקשר שלה איתו ישתפר".