נערה מבריטניה לעולם אינה שוכחת פרצוף

אתם מכירים את האישה שהרגע חצתה את הכביש. אבל מאיפה? יכול להיות שהיא הייתה אחת המתנדבות בקלפי בה הצבעתם לבחירות המקומיות בשנת 1980? האם יש סיכוי שתוכלו לזכור את פניה גם אם ראיתם אותה למספר דקות בלבד לפני כל-כך הרבה שנים?

ג'ניפר תוכל לעשות זאת ללא ספק. הסיבה היא שיש לה יכולת מדהימה ויוצאת דופן לזהות פנים ולמקם אותם בזיכרון. למעשה, היא יכולה כמעט שלא לשכוח לעולם פנים שראתה.

היא הבחינה לראשונה במשהו מאוד יוצא דופן בחופשה המשפחתית, כשזיהתה שחקן לא מוכר במטוס. משפחתה הייתה ספקנית אמנם, אך בסופו של דבר הסתבר שצדקה. אך המודעות המלאה ליכולת המדהימה שלה התגלתה דווקא בקולג', שם הבחינה בכך שהיא שונה מאחרים.

בראיון לחדשות BBC היא מספרת: "פגשתי כל-כך הרבה אנשים בשבועות הראשונים וזכרתי כל אחד ללא קשר למשך הזמן שראיתי אותו. לאחר מכן פגשתי אותם במסיבה והם לא זכרו אותי. חשבתי: 'הבן אדם הזה כל כך מזויף, אני לא יכולה להאמין שהוא מעמיד פנים שהוא לא זוכר אותי כשנפגשנו ל-30 שניות בקפיטריה לפני שלושה שבועות'".

בנוסף, אין זה משנה אם עברו שנים מאז ראתה אותם. ג'ניפר מתארת שראתה מישהי מספר פעמים כילדה, ברכבת התחתית וכעת, אחרי יותר מ-20 שנה, כשהיא כבר עם שיער אפור ותלתלים, היא יודעת בדיוק מי זו. "אנשים יכולים להזדקן אך הפנים שלהם נראים לי אותו הדבר", היא מספרת. "הם לא נראים לי אחרת, בין אם הם ילדים ובין אם הם מבוגרים. אני לא יודעת מדוע המוח שלי מסוגל לגשר על הפער".

ולמרות שהתופעה יכולה להיות "קטע" נחמד במסיבות, ואולי גם כלי שימושי בעסקים, עבור המדענים, מדובר במשהו הרבה יותר מורכב, משום שהיכולת של ג'ניפר יכולה לעזור לחקור אנשים במצב הפוך לגמרי - אלו הסובלים ממצב המכונה פרוסופגנוסיה (חוסר יכולת לזהות פרצופים מוכרים), המוכר גם בשם "עיוורון פנים".

קלייר, בת 49, אם לארבעה, סובלת מהמצב.

מה שרואים משם לא רואים מכאן

צילום: מראות אחרים [צילום: AP]

אחת ההשלכות המרתקות במיוחד של המחקרים בתחום, היא שלמרות שאנו משערים שאנו רואים את אותם דברים - הדבר אינו נכון.

אותם "מזהי-על" מתבוננים בעולם בדרך שונה מאנשים אחרים, וייתכן שזו אינה מוגבלת לזיהוי הפנים בלבד אלא להיבטים אחרים בראייה של העולם. ולמרות שאינם סובלים מהקשיים של אלו הסובלים מפרוסופגנוסיה, "מזהי-על" בוחרים לפעמים לשנות את התנהגותם.

ג'ניפר מודה כי היא נוהגת לשקר כשהיא נשאלת אם פגשה באנשים מסוימים קודם לכן, וזאת משום שיש מי שירגיש לא נוח שמישהו אחר זוכר את פניו ושמו ממפגש רגעי שאירע לפני שנים רבות.

גם הליכה תמימה בעיר יכולה להביא איתה זיהוי של פנים רבות. "זה לא בהכרח כל אדם שהולך לידי במהירות יחד עם אנשים רבים ברחוב, אבל אם אני אבחין במישהו אני גם אזכור אותו", מסבירה ג'ניפר. "לא חייבת להיות לי אינטראקציה חשובה עם אנשים לצורך כך. וגם אם הפנים עבור שינוי ניכר אני עדיין אזהה אותן".

היא סיכמה את דבריה באומרה: "תמיד אני אומרת לאנשים שאני חושבת שאני אהיה העדה המושלמת לפשע".

עיוורון פנים

צילום: מי זו במראה?

קלייר נדבקה בדלקת מוח וירלית בחודש מאי 2004 ובנוסף לכך שהיא סובלת מאיבוד זיכרון חמור, היא נאבקת גם לזהות פרצופים. "שוחררתי לבית למשפחה שאיני מזהה, הייתי חייבת להאמין שהם בני משפחתי. הייתי חייבת להאמין שאד הוא בעלי ולומר לעצמי שהוא היה הגבר שאהבתי ושהילדים שלי הם ילדיי", היא מספרת.

קלייר עד היום מתקשה לזהות פרצופים. היא עדיין לא מסוגלת לגלות מי הם ילדיה כשהם בחברת ילדים אחרים. אך לאחרונה היא מתארת גם הצלחה - היא הצליחה לזהות את אד בעלה בתוך קהל של אנשים. היא עדיין חייבת להשתמש באסטרטגיות שונות כדי לזהות חברים ובני משפחה. אפילו בבואתה שלה במראה יכולה לפעמים להפתיע אותה.

כדי ללמוד לחיות ולעבוד עם המצב נדרשים מאמצים רבים, והחיים עדיין קשים לקלייר. "לא קל לנסות ולמצוא את עצמי מחדש במה שמרגיש כמו חיים של מישהו אחר, וככל שאני נעשית יותר חברותית, כך הפרוסופגנוסיה יותר מאתגרת. אנו מתייחסים לעובדה שאנו מקבלים את הידע והמידע שלנו מפניו של אדם כמובן מאליו. אף אחד לא חושב איך ירגיש אילו כל המידע הזה היה נמחק. אני לא מאחלת זאת לאף אחד".

חוקרים מסבירים כי לא מדובר בשלוש קבוצות של אנשים - אלו המזהים פנים, אלו הסובלים מפרוסופגנוסיה ואלו שמזהים פנים בצורה יוצאת דופן. במקום זאת, קיים טווח רחב של זיהוי פנים.

אנשים כמו קלייר סובלים מפרוסופגנוסיה כתוצאה מנזק מוחי. אך ישנו סוג אחר, פחות חמור, שלעיתים קרובות מכונה "פרוסופגנוסיה התפתחותית", בו אדם סובל מהמצב כל חייו, ומדובר במצב שכיח יחסית. אחד מכל 50 בני אדם סובל מפרוסופגנוסיה אך אינו מודע לכך.

בצד השני של הספקטרום, מדענים מתחילים לחקור את אותם "מזהי-על", שלעיתים קרובות יוצרים קשר רק לאחר שנתקלו בפרסום מאמרים בנושא, ולכן המדענים נמצאים רק בתחילת הדרך להבנת מוחם של אותם "מזהי-על". הם עושים זאת על-ידי סריקת הרשת העצבית שבמוח, והניסיון להבין מה שונה בהיבט המבני או התפקודי בחומר האפור שלהם.

במבחנים סטנדרטיים המיועדים לזיהוי פנים, אותם "מזהי-על" בדרך-כלל מתבוננים בפנים מלאות, אך גם כשהפנים מטושטשות הם מסוגלים לזהות אותן.