רכבו של התובע עלה באש ואיש אינו אשם

נאור חי תבע את שכנתו, מאיה שקד (נתבעת 1) ואת הראל חברה לביטוח בע"מ (נתבעת 2) בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים לאחר שרכבו נשרף. מכתב התביעה עלה שביום 16.10.08, חי החנה את רכבו ליד רכבה של שקד ומסיבה לא ידועה רכבה עלה באש, והצית את רכבו.

בכתב ההגנה טענה שקד שלא התרשלה, וכי היא אינה אשמה בהצתה ודין התביעה להידחות. לדבריה, לא ניתן לייחס לה אשם תורם, שכן השריפה התחוללה בעת שרכבה היה בחניה, ולא בנוכחות מי מהצדדים.

חברת הביטוח ביקשה אף היא לדחות את התביעה בהיעדר עילה.

בדיון בפני השופטת אנה שניידר, לא הצביע חי על עובדות שיהא בהן כדי להטיל אחריות על הנתבעות, ואמר בעדותו: "מבחינתי הרכב שלי נשרף כתוצאה משריפת הרכב שלה, ולכן אני חושב שמגיע לי".

השופטת שניידר דחתה את התביעה ולפנים משורת הדין לא הטילה הוצאות משפט על חי: "על-פי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על-ידי אש או עקב אש וכי הנתבע הוא בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא הייתה התרשלות מצדו לגבי מקורה של האש או בהתפשטותה. במקרה דנן שוכנעתי כי לא הייתה כל התרשלות מצד הנתבעת 1, לא עלה כל חשש להצתה של הרכב, ויש להניח כי האש פרצה עקב כח עליון או עקב נסיבות שלנתבעת לא הייתה כל שליטה עליהן. לפיכך, אין מקום להטלת אחריות על הנתבעות ודין התביעה להידחות".

השופטת הפנתה לפסיקה של בית המשפט העליון בע.א. 4473/93 יער זאב בע"מ נ. הסנה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(1) 866: "...בנסיבות על פיהן אין כל נימוק או עובדות שיצביעו על חשש להצתה, אין לצפות מאדם סביר שיצפה שרכושו יוצת, ואין לומר עליו שהתרשל כשלא נטל על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנת הצתה ...". היא הוסיפה שאין בפסק הדין כדי למנוע מחי להגיש תביעה לקבלת תגמולים מחברת הביטוח שלו, אם בידיו פוליסה מתאימה.