המשכירים תבעו את השוכרים לשווא וחויבו בהוצאות

עליזה ואליעזר בן-שמואל, תבעו את שרון ושמואל רוגוז'נסקי בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים בגין אי-תשלום ארנונה. מכתב התביעה עלה שהנתבעים שכרו דירה מהתובעים החל מיום 24.12.2006. בעקבות סכסוכים ומחלוקות שונות הגישו התובעים נגד הנתבעים תביעת פינוי לבית משפט השלום בירושלים וזו הסתיימה בהסדר פשרה שהסדיר שורה ארוכה של עניינים, לרבות נושא פינוי המושכר, הסדר פירעון חובותיהם של הנתבעים עבור שכר הדירה שטרם שולם עד אותה עת, וכן תשלומים שונים, ובכלל זה, תשלומי חשמל, מים, וגז.

בכתב התביעה הקטנה דרשו התובעים מהנתבעים לשלם חוב על-סך של 8,940 שקל בגין אי-תשלום ארנונה בתוספת הצמדה בסך 3,000 שקל וריבית בסך 600 שקל.

הנתבעים השיבו שאינם חייבים לשאת בחוב הארנונה משום שהסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין הסדיר את כל חובותיהם והפנו לסעיף 5 בהסכם שבו נאמר: "הנתבעים ישלמו במעמד חתימת הסדר זה, יתרת שכר הדירה בסך... ובזאת ימלאו את כל חיוביהם בעניין שכה"ד". לדבריהם, התובעים לא הוכיחו שחוב הארנונה התייחס לתקופה שבה שכרו את הדירה ומדובר בחוב ישן על הנכס והם שילמו את הארנונה במלואה. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה.

השופטת תמר בר-אשר-צבן דחתה את התביעה, וקבעה שהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין התייחס אומנם מפורשות רק למילוי חובות הנתבעים בעניין שכר הדירה, אך ממכלול ההסכם עלה באופן ברור שהוא נועד להסדיר את כל המחלוקות שבין הצדדים, הכספיות והאחרות.

"בכלל זה נועד ההסכם להסדיר גם את תשלום כל החובות הכספיים ההדדיים, את נושא פינוי הדירה, מועד פינוייה ועניינים אחרים הקשורים בהתקשרות שבין הצדדים ובעניין ההליכים המשפטיים שננקטו (כך למשל, נקבע ויתור התובע על פסיקת הוצאות לטובתו)" הוסיפה.

השופטת ציינה כי "אילו אומנם רבץ חוב ארנונה, שעל הנתבעים לשאת בו, ובייחוד בחוב בסכום נכבד, כנטען בתביעה, חזקה על התובעים שהיו טורחים לכלול חוב זה בהסכם הפשרה. משלא עשו כן, ספק אם אכן מדובר בחוב שמלכתחילה על הנתבעים היה לשלמו". זאת ועוד, "משנחתם הסכם שנועד להסדיר את כל העניינים הכספיים כאמור, התובעים מנועים מהגשת תביעה המתייחסת לסכומים נוספים, שאותם, כך נראה, שכחו לכלול בהסכם הפשרה. אולם לנוכח העובדה שהתובעים כלל לא הוכיחו שחוב הארנונה מתייחס לתקופת השכירות, דינה של התביעה להידחות בכל מקרה".

עוד אמרה כי "מהמסמך שצורף לכתב התביעה, עולה כי לכאורה אומנם מדובר בחוב ארנונה המתייחס לתקופה שקדמה לתקופה שבמהלכה שכרו הנתבעים את הדירה. במסמך שנשלח על-ידי גזברות עיריית ירושלים נכתב כי 'תאריך התחולה' הוא 16.5.2006, בעוד שהדירה כאמור הושכרה לתובעים רק מיום 24.12.2006. מכאן, ולאור תאריכי משלוח ההתראות ותאריך מתן פסק הדין בעניין חוב הארנונה, כמצוין באותו מסמך, נראה שבכל מקרה החוב אינו מתייחס לתקופת השכירות הנדונה".

השופטת פסקה כי "לאור האמור, ובייחוד מאחר שלא עלה בידי התובעים להוכיח שהחוב מתייחס לתקופת השכירות שבמהלכה הושכרה הדירה על-ידי הנתבעים, התביעה נדחית". התובעים חויבו, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעים הוצאות בסך 1,000 שקל בתוך שלושים יום.