שופטים ושוטרים תופסים את הנשים המוכות כאחראיות לאלימות המופעלת נגדן

בתי המשפט נוטים להקל בעונשם של גברים המכים את נשותיהם בשל העובדה שהתוקף הוא בעלה החוקי של הקורבן. לפיכך, יותר תביעות בגין אלימות זוגית מסתיימות בזיכוי, מאשר תביעות בגין אלימות בין מי שאינם בני זוג.

כך עולה ממחקר חדש, שבחן את עמדות שופטים ושוטרים כלפי נשים המוכות על-ידי בעליהן. את המחקר ערכו ד"ר דלית יסעור-בורוכוביץ מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללת עמק יזרעאל ועו"ד יעל לביא-אפרת, מנהלת הלשכה המשפטית של נעמת במרחב חיפה.

המחקר מתפרסם ברבעון לעבודה סוציאלית חברה ורווחה, בהוצאת לנ"י (ליגת נשים למען ישראל) ומשרד העבודה והרווחה.

מהמחקר עולה, כי שופטים, כמו גם שוטרים, אינם אוהבים לעסוק באלימות גברים נגד נשותיהם, בשל התחום המצוי בצומת בין שתי מגמות הנחשבות פחות במשפט: אלימות נגד נשים וחוקי המשפחה. שופטים רבים רואים באלימות הגברית כעבירה קלה ופוסקים בהתאם. ישנם גברים מכים מעטים בלבד היושבים בכלא, וגם כשהם נשלחים למעצר, תקופת מעצרם קצרה ועומדת על ימים ספורים. גם הקנסות הכספיים המוטלים עליהם נמוכים מאוד והפרת צו הגנה נתפסת כעוון ולא כפשע.

לדברי עורכות המחקר, שופטים רבים תופסים את הנאשם לא כ"פושע", אלא כמי "שאינו אלים מטבעו". לטענתן, בית המשפט אינו ממהר לקבוע שהוא אחראי למעשיו ומציג אותו כפתטי, ילדותי וכראוי לרחמים ולטיפול. לעומת זאת, האישה המוכה נתפסת כ"שונה" במקרה הטוב, חסרת אונים, תלותית וטועה, ובמקרה הרע כ"סוטה" ולא מתפקדת.

ראיית התנהגות האישה המוכה כסיבה לאלימות, מובילה שופטים מסוימים לראות באלימות מעשה שבשגרה, ולהצגתה כתגובה נורמלית של בעל נוכח הפרובוקציות של אשתו. לעיתים הן נתפסות כאחראיות לאלימות המופעלת כלפיהן.

שופטים רבים נוטים להניח הנחות שונות:

באשר לנשים מוכות, ("האישה טועה, אם היא נשארת עם בעלה"); על ראיית התוקפן כאדם נורמטיבי ("אם איננו עבריין בתחומים אחרים משמע הוא לא עבריין"); על תפיסה שגויה של טבע האלימות הזוגית ("האלימות איננה הבעיה העיקרית אלא מערכת היחסים של בני הזוג").

חוסר הבנה זה הופך את בית המשפט ואת התהליכים הקודמים לו, למקום שלנשים רבות "לא נוח לדבר בו".

במחקרן, בדקו החוקרות את עמדת השופטים באשר לזכויות ראייה ומשמורת לאב. נתוני המחקר מראים, כי בשיפוט אישיותה של האישה המתלוננת, רווחת גם העמדה שלפיה אם טובה וראויה, מתעלה מעל מצבה כקורבן ופועלת להגנת ילדיה בכל מצב ובכל מחיר. לדבריהן, בגלל שאימהות נתפסות, בדרך-כלל, כאחראיות לשלום ילדיהן, יש סיכוי רב שאימהות יואשמו באימהות מזניחה, אם ייפגע שלום ילדן.

בית המשפט סבור, כי בגלל שהאישה היא אישה מוכה, סכנת אלימות הגבר מוכרת וידועה לה, ולכן עליה להגן על ילדיה שבעתיים מפניו. בעקבות זאת, מפחדות נשים מוכות רבות להתלונן במשטרה מחשש שבן זוגן ינצל עמדה זו ויתבע משמורת על הילדים.

שופטים רבים אינם סבורים, כי העובדה שגבר היה אלים כלפי אשתו, פעמים רבות בנוכחות הילדים, היא סיבה למנוע ממנו לראות את ילדיו. החוקרות מציינות, כי דבר זה נכון גם כאשר מדובר בגברים שרצחו את אימהות ילדיהם. בתי המשפט כמעט שאינם נותנים הנחיות לדרך ביקור הילדים ואינם מקפידים על בטחונה של האם (או הילדים) בעת המפגשים.

החוקרות בדקו את מדיניות בתי המשפט באשר להוצאת צווי הגנה על הנשים והקפדה על אכיפתם. מהבדיקה נמצא כי, בשם העיקרון של שמירה על שלמות המשפחה, נוטים שופטים רבים להפנות את בני הזוג לייעוץ, לטיפול או לגישור - צעד זה מוצג כתנאי להארכת צו ההגנה. ישנם שופטים אחדים הרואים בצווי ההגנה מכשול בדרך לפיוס, להסדר מזונות ולהסדרי הראייה. מצב זה עשוי לגרום לכך, שבזמן שהאישה המתלוננת מבקשת מבית המשפט הגנה לה ולילדיה מעדיפים השופטים את דרך הטיפול ואיחוד המשפחה.

שופטים אחרים מהססים לתת צו הגנה, שיכול להינתן במעמד צד אחד בלבד, ללא הליך של הוכחות, בשל פגיעתו בזכויות היסוד. במקרים רבים השופט אוסר על הנאשם לפגוע במתלוננת ולאיים עליה, ואת הדיון בסעד המבוקש - הרחקת הבעל האלים מהבית - הוא דוחה למועד מאוחר יותר ודן בו במעמד שני הצדדים.

דרישה לדיון דחוף במעמד שני הצדדים מותנית בכך שיינתן צו במעמד צד אחד. כאשר אין צו כזה וגם לא היה אירוע אלימות חדש, קלוש הסיכוי שיינתן צו הגנה במעמד שני הצדדים. בנוסף, אם לא ניתן צו במעמד צד אחד, אין הכרח לקיים דיון דחוף.

עוד נמצא, כי שופטים רבים מביעים חוסר אמון בעדויות הנשים, המבקשות צווי הגנה, שבסיסו בחשד שהן מנצלות את החוק למאבקי הגירושים שלהן.

לגבי עמדות השוטרים כלפי נשים מוכות

החוקרות מצאו באשר לעמדות השוטרים כלפי נשים מוכות, כי המשטרה נוהגת בהססנות רבה כאשר מדובר באלימות גברים נגד נשותיהם בהשוואה למקרי אלימות אחרים. זאת מפני שהטיפול באלימות זו עדיין מושפע מאוד מעמדותיהם של הקצינים בתחנה ומעמדותיהם של השוטרים בשטח. אישה המתלוננת על בעלה מעוררת אצל השוטר דעות קדומות.

לדברי החוקרות, כ-70% מהשוטרים נוקטים בשיטת "משכין שלום" ולא בגישה המענישה. לטענת השוטרים, המנדט שיש למשטרה ותפקידה החברתי הוא לשמור על הסדר והשלום הציבורי ולא לטפל בבעיות פנים-משפחתיות.

עוד נמצא, כי כאשר שכנים או עוברי אורח מתריעים על הפרעת הסדר הציבורי הסיכויים למעצר רבים יותר, מאשר במקרה שאישה מותקפת קוראת לעזרה.

לאור הצפיפות והעומס בחדרי המעצר, שוטרים רבים מאמינים שיש להעדיף מעצרים של מפרי סדר ציבורי על-פני הגנה על זכויותיה ועל ביטחונה של האישה. גם בעת הצורך לעצור את הגבר האלים, השאלה המרכזית המשפיעה על החלטת השוטרים היא אם האישה מוכנה להגיש תלונה, להעיד ולהגיע לבית המשפט. כאשר התשובה הינה חיובית הסיכוי למעצר הבעל עולה בכ-30%. נראה שהשוטרים סבורים שאם האישה אינה מוכנה להתלונן ולהעיד, אין כל סיבה שהם יבזבזו את זמנם ויעצרו את הבעל.

לטענת החוקרות, סיבה נוספת להימנעות ממעצר קשורה לתפיסה של שוטרים רבים את התנהגותו האלימה של הגבר כדרך לגיטימית "למשמע" אולי לחנך את האישה או כתגובה טבעית לבגידתה. זכויות אלה אינן תופסות כאשר מדובר בבן זוג זמני, ועל כן סיכויי מעצרו גבוהים יותר מאלו של בעל חוקי.

תפיסת המעצר כתגובה הולמת למקרי אלימות זוגית תלויה גם בעמדות הנהוגות בקבוצות האתניות, הגזעיות או הסוציו-אקונומיות השונות. כאשר שוטרים נקראים לסייע לבני עדות שהם תופסים שהאלימות היא צורת החיים הרגילה והמקובלת בהן והעדה נתפסת כ"סוטה חברתית" הם יעריכו שאין ערך להתערבות הסמכותית ולמעצר.

בסיום מחקרן קבעו החוקרות, כי לעמדותיהם האישיות של שוטרים ושופטים משקל מכריע בפער שבין החוק ליישומו, שכן הם מפרשים את המסגרת החוקית ומתווכים לבין ההגנה היום-יומית.

"מרבית החוקרים ואנשי החוק והמשפט מסכימים שנשים, קורבנות רצח, תקיפה ואונס נפגעות 'מאחורי דלתיים סגורות', כלומר, במרחב הבית, המשפחתי והפרטי, ואילו גברים מותקפים יותר במקומות ציבוריים על-ידי זרים. אונס, שוד ותקיפה חמורה, פשעים הנחשבים חמורים כאשר מבצע אותם אדם זר, הופכים לפשעים קלים כאשר מבצע אותם בן זוגה של האישה", הן קובעות.

לדבריהן, העמדה לדין של בעלים אלימים מבטיחה לנשים הגנה, ובו בזמן מאשרת שהחברה מגנה את התופעה. ואולם, על אף הלחץ הציבורי לטפל בתקיפות בתופעה ועל אף העונשים החמורים בחוק על אלימות של גברים כלפי נשותיהם, מרבית הגברים אינם נעצרים ואינם נשפטים כלל. "בין החוק ורוחו לבין ביצועו קיים פער ניכר. נשים מוכות אינן מרבות לפנות לעזרת החוק, מקרים מעטים בלבד מגיעים למשפט ובמעטים עוד יותר מורשע העבריין", מסכמות החוקרות.