אנטיוכוס לא רצה ליוון יהודים

דורות על גבי דורות חונך העם היהודי על ברכי נס פך השמן, ניצחון המקבים ודמות הרשע האולטימטיבי של חג החנוכה - אנטיוכוס. מחקר חדש באוניברסיטה העברית מעלה שאחת האגדות המפורסמות של חג האורים לא הייתה מדויקת.

המחקר החדש שנערך על-ידי פרופ' דורון מנדלס מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטה העברית, מגלה כי בשנות השישים של המאה השנייה לפני-הספירה, הממלכה היוונית (בית סלאוקוס) לא כפתה על היהודים להתייוון. בניגוד למלחמת המקבים ביוונים, נדרשו היהודים להפסיק את קיום המצוות מבלי שיידרשו לאמץ את הדת היוונית. כך למעשה, היהודים, שראו במשך השנים את כפיית ההתייוונות כמטאפורה לשנאת ישראל, לא ידעו שאין לייחס את תופעת ההתייוונות לחלק מזיכרון המאבק.

קריאה ביקורתית מחודשת של המקורות בני התקופה, מציגה כי שאלת ההתייוונות כמעט לא עלתה על הפרק. במחקר, מנתח פרופ' מנדלס דוגמאות רבות מן המקורות המראות שהיהודים שהתייוונו היו בגדר מיעוט בלבד, וכי התייוונותם לא הייתה פרי כפייתם של השלטונות היווניים. "העובדה החשובה עוד יותר היא שגזירות המלך אנטיוכוס ה-4 אם בכלל נגזרו, ציוו על היהודים לעזוב את דתם, ולא מעבר לכך", הסביר מנדלס. המלך הסתפק בכך שהיהודים יעזבו את דתם: לא ימולו את בניהם, לא ישמרו את השבת וכך, בדומה למקומיים האחרים שחיו בארץ ישראל ובמקומות אחרים בממלכה - יהפכו עובדי אלילים".

במאמר שפורסם בקובץ המאמרים Jewish Identities in Antiquity בעריכת הפרופסורים ישראל לוין ודני שוורץ מהאוניברסיטה העברית, כתב פרופ' מנדלס שעל-פי זיכרונות היהודים שהועלו על הכתב כמה עשרות שנים לאחר האירועים עולה תמונה מפתיעה: במחנה המקבים שלחם ביוונים היו יהודים שומרי מצוות ובכללם גם יודעי יוונית. מנגד, במחנה ששאף ליחסי שלום עם היוונים, גם כאשר אלה ממשיכים לשלוט על ארץ ישראל, היו יהודים יודעי השפה היוונית שומרי מסורת יהודית לצידם של יהודים שומרי מסורת שלא נמשכו לתרבות היוונית.

"אבחנות אלה", קובע פרופ' מנדלס, "הן בעלות משמעות רבה לחקר ההיסטוריה היהודית לדורותיה משום שנוצר פער מובהק בין סמל, מטאפורה ומיתוס של היוונות בעולם היהודי לאורך הדורות לבין הזיכרון ההיסטורי שנשתמר מן התקופה עצמה - בו ליוונות לא היה תפקיד משמעותי במאבק היהודים על המשכה של האוטונומיה הדתית".

שלטון החשמונאים התפרס עד לנגב

צילום: חורבת מאגורה לאחר החפירה [נחשון סנה]

בתוך כך, חושפת היום רשות העתיקות תגלית ארכיאולוגית והיסטורית חשובה: החשמונאים שלטו גם בנגב. בימים אלה מעבדים חוקרים ברשות ממצאים מחפירות ארכיאולוגיות באתרים שחפר בעבר ד"ר רודולף כהן המנוח מאגף העתיקות לאורך "דרך הבשמים" בנגב.

אחד האתרים שנחפרו היה חורבת מאגורה, שנמצאת במרחק של כ-3.4 ק"מ מערבית לאזור שדה בוקר, על רכס חלוקים. האתר נמצא בנקודה אסטרטגית המשקיפה על נחל בשור, בו עברה הדרך החשובה בין פטרה ועזה - היא "דרך הבשמים" המפורסמת. בדרך זו, הובילו הנבטים מוצרים יקרים, כגון: מור ולבונה, לים התיכון ולמצרים.

מניתוח הממצאים עולה, כי לאחר שכבש את עזה, בשנת 99 לפנה"ס, בנה המלך אלכסנדר ינאי - נינו של מתיתיהו הכהן, מצודה ובה ארבעה מגדלים – זאת, בתוך מבנה חאן נבטי קדום יותר. באמצעות מצודה זו, שיתק את הפעילות בדרך הבשמים ולמעשה דחק את הנבטים מהנגב.

בגלל תוכנית המצודה, הניח בזמנו הארכיאולוג ד"ר כהן, שמדובר במצודה מהתקופה הרומית (סוף המאה השלישית לספירה). אולם ניתוח חדש של הממצאים שנתגלו במצודה, ומאפייני מבנה המצודה עצמו, הוביל למסקנה החד-משמעית, כי המצודה הינה חשמונאית.

לדברי ד"ר טלי אריקסון-גיני מרשות העתיקות, עורכת הפרסום המדעי של החפירה, מדובר במהפך מחשבתי, שיצייר מחדש את מפות האזור המתארות את העת ההיא, ומגדיל בהרבה את שטח השליטה של החשמונאים לתוך לב הר הנגב, כפי שהוכר עד היום. "זו תגלית חשובה מבחינה ארכיאולוגית והיסטורית. למרות עדויות של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, לפיהן כבש המלך אלכסנדר ינאי את החוף הדרומי של ארץ ישראל ואת נמל עזה (שהיה חשוב ביותר לנבטים) ואף דרומה ממנו, לא נמצאו לכך הוכחות ארכיאולוגיות ברורות בשטח. בשל כך, נטו היסטוריונים לשלול את האפשרות שהחשמונאים אכן שלטו בנגב", אמרה.

עתה מתברר, כי החשמונאים החזיקו מצודה על העורק המסחרי החשוב של הנבטים עד שנת 66 לפנה"ס, ובאמצעותה, מנעו את תנועתם של האויבים הנבטים על הדרך שבין חלוצה וצפון סיני. צעד כזה, ניתק את ערוץ הסחר בין פטרה והנמלים - ולמעשה, קיבל הסחר באזור מכה אנושה, שנטרלה את הסחר דרך הנגב למשך כמה עשרות שנים.

התגלית גם מחזקת את הטענה שאתר נבטי אחר - ניצנה, בו התגלו לא-מעט מטבעות של אלכסנדר ינאי, נשלט על ידו. עוד עובדה מעניינת, הסבירה ד"ר אריקסון-גיני, היא שהצבא שהעסיק אלכסנדר ינאי היה ברובו צבא חרב שהורכב מחיילים גויים. "את זאת ניתן להסיק מהכלים המיובאים שנמצאו במקום לצד הכלים היהודיים, ומהיין שהובא מעבר לים. נראה, שאלכסנדר ינאי והמלכה שלומציון לא סמכו על חיילים יהודים, על-רקע הפילוג הפוליטי החריף ששרר בעם".

צילום: מטבע של אלכסנדר ינאי [צילום: קלרה עמית, באדיבות רשות העתיקות]

צילום: מפת המחשה - מיקום חורבת מאגורה