תרופות נוגדות דיכאון משנות את מבנה האישיות

שימוש בתרופות נוגדות דיכאון לא רק שעוזר להקל על הדיכאון, אלא גם גורם למטופל להיות מוחצן יותר ונוירוטי פחות (עצבני, חרד) - כך קובע מחקר חדש.

החצנה, הקשורה לרגשות חיוביים, בדרך-כלל מסייעת להגן מפני דיכאון, בעוד שנוירוטיות, הנטייה לחוות רגשות שליליים וחוסר יציבות רגשית, תורמת דווקא לתחושת הדיכאון. מצב של החצנה רבה יותר ופחות נוירוטיות יכול לעזור ולמנוע את החזרה של הדיכאון. כך סבורים עורכי המחקר מאוניברסיטת נורת'ווסטרן שבאבנסטון, אילינוי.

מהממצאים שפרסמו, עולה כי האישיות של המטופלים משתנה, ובמידה ניכרת למדי, כשהם משתמשים בטיפולים נוגדי דיכאון אלו. בעבר, הייתה נטייה להמעיט בערך השינויים האישיותיים כתופעת לוואי או שלא להתייחס אליהם כמשהו חשוב, אך המחקר הנוכחי מראה כי מדובר בהשפעה חשובה במונחים של תוצאות הטיפול.

סיכון ל'נפילה', קשר לשינוי אישיות

צילום: הטיפול לא תמיד עוזר

ההידרדרות לאחר הפסקת הטיפול, או אפילו בזמן קבלת הטיפול, היא בעיה לרוב האנשים הסובלים מדיכאון. כשני שליש מהחולים מידרדרים שנה לאחר הפסקת הטיפול התרופתי, בעוד ש-45%-50% מהם מידרדרים גם תוך כדי הטיפול.

ממצאי המחקר מראים כי אחד הסימנים הבטוחים ביותר למידת היעילות בטווח הארוך, הוא מידת השינוי האישיותי בתגובה לתרופות. לדוגמא, רמת השיפור במצב הנוירוטי יכולה להעיד על הסיכויים להידרדרות בשנה שלאחר הטיפול.

מומחים בתחום שהגיבו לממצאים, אמרו כי חשוב לזכור את העובדה שהשיפורים בתסמיני הדיכאון כתוצאה משימוש בפרוקסטין, לא היו טובים בהרבה מפלצבו או מטיפול קוגנטיבי.

יושב-הראש לשעבר של הוועדה המייעצת בנושא תרופות פסיכיאטריות של מנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) אמר, כי המחקר מאשר כי פרוקסטין אינה תרופה נוגדת דיכאון יעילה במיוחד וכי הממצאים דווקא הראו כי לא עלתה ביעילותה על הפלצבו. במקום זאת, פרוקסטין ניתנת במקרים רבים לטיפול בהפרעות חרדה, וזוהי כפי הנראה הסיבה לכך שהחוקרים הבחינו בשינויים באישיות. פרוקסטין אינה הבחירה הראשונה לטיפול בדיכאון, אך יש היגיון בכך ששיפור צדדים מסוימים באישיות יכול לסייע לחולה ולמנוע את ההידרדרות העתידית שלו.

שיפור קל

החצנה ונוירוטיות קשורות למערכת הסרוטונין, מרכז הגמול של המוח המסייע לווסת את מצב הרוח, השינה והתיאבון. במחקר הנוכחי, המשתתפים השתמשו בפרוקסטין, הנמכרת תחת השם פקסיל - מעכב סלקטיבי של ספיגה חוזרת של סרוטונין. תרופות אחרות מקבוצת SSRIs כוללות את הפרוזאק, הזולופט והסלקסה. למרות שתרופות אלו לא נבדקו, החוקרים מאמינים כי ההשפעה על האישיות כפי הנראה דומה.

ממצאי המחקר פורסמו ב-Archives of General Psychiatry.

החוקרים חילקו 240 משתתפים שסבלו מהפרעת דיכאון רצינית לשלוש קבוצות: 120 שקיבלו פרוקסטין, 60 שעברו טיפול קוגנטיבי ו-60 שקיבלו פלצבו (תרופת דמה שאינה מכילה חומר רפואי אך מבחינה פסיכולוגית משפיעה כתרופה). מבנה האישיות של המשתתפים ותסמיני הדיכאון שלהם נבדקו והוערכו לפני, במהלך ואחרי הטיפול.

כל המשתתפים, בשלוש הקבוצות, חוו שיפור מסוים בתסמיני הדיכאון. אך משתתפים שקיבלו פרוקסטין הפכו פחות נוירוטים ויותר מוחצנים בהשוואה לאלו שקיבלו טיפול קוגנטיבי או לאלו שקיבלו פלצבו. החוקרים הדגישו כי החולים לא הפכו לפתע לאנשים שאננים וחסרי דאגות. בסולם ערכים של נוירוטיות ומוחצנות, הרמות היו עדיין בקושי בטווח הנורמה אומנם, אך במצב טוב יותר משהיו קודם לכן.

תרופות משנות אישיות אינן יעילות

לאור כל זאת, במסגרת ההחלטה אם לבחור בטיפול ב-SSRI או לא, יש לשקול גם את תופעות הלוואי. מחקר שפורסם בעיתון הבריטי לפסיכיאטריה גילה כי אנשים רבים שהשתמשו ב-SSRIs דיווחו על כך שהתרופות הקהו את הרגשות שלהם, הן השליליים והן החיוביים. תופעות לוואי אחרות כללו כאבי ראש, שינויים בדפוסי השינה, רגישות של הקיבה והמעיים ושינויים בתפקוד המיני. לכן, העובדה שהתרופות משפיעות על האישיות אינה בהכרח חיובית.

מחקר אחר שפורסם ב-Archives of General Psychiatry, הראה כי חולים שסבלו מהפרעה דו-קוטבית והשתמשו בתרופות אנטי-אפילפסיה לא סבלו מסיכון גבוה להתאבדות. תרופות נגד אפילפסיה - כולל גבפנטין, פרגבלין, טופירמט וקרבמזפין - לא משמשות רק לטיפול באפילפסיה, אלא בהפרעות עצביות ובהפרעה דו-קוטבית.

בשנה שעברה, ה-FDA הזהיר מפני עלייה בסיכון למחשבות ולהתנהגויות אובדניות הקשורות לשימוש בתרופות נגד אפילפסיה, אך לא דרש אזהרה של קופסה שחורה (האזהרה החמורה ביותר) על תווית התרופות.

חוקרים מאוניברסיטת אילינוי שבשיקגו ניתחו נתונים של 47,918 חולים עם הפרעה דו-קוטבית, מביניהם 13,385 קיבלו 1 מ-11 תרופות נגד אפילפסיה, ואחרים קיבלו ליתיום או שלא קיבלו טיפול כלל. שיעור ההתאבדויות בקרב אלו שקיבלו את התרופות נגד אפילפסיה לא היה גבוה יותר מזה של אלו שקיבלו ליתיום, או מאלו שלא קיבלו כל טיפול. לגבי החולים שהשתמשו בתרופות נוגדות אפילפסיה, שיעור ההתאבדויות היו גבוה פי חמישה לפני הטיפול בהשוואה לתקופה שלאחריו.