למה אנחנו מעודדים את האלימות של מעיין חודדה?

מה אנחנו זוכרים מהשבוע שחלף? את הפרסומות שעצבנו אותנו במיוחד, את סדרות הטלוויזיה שפגעו לנו בבטן הרכה, את הכוכבים לרגע שצצו השבוע ותכף יעלמו כאילו לא היו כאן מעולם. במדור השבועי "המועדפים", נסקור מדי יום שישי את רגעי השיא והשפל של השבוע, את סרטון הקאלט שכדאי להפיץ הלאה, ועוד דברים שגיוונו את שגרת יומנו בתקווה לספק לכם קצת חומר קריאה (וגלישה) לסוף השבוע.

הביוגרפיה החדשה והמיותרת של לנון

צילום: לא חשובה? ג'ון לנון ואמו, ג'וליה

הידעתם? בילדותו, ג'ון לנון נורה בשעה שגנב תפוחים, הרבה לפני שדיוויד צ'פמן לחץ על ההדק חמש פעמים ונכנס לדפי ההיסטוריה. אם תשאלו את ג'ון וויז ג'קסון, מחבר הביוגרפיה החדשה "חייו של ג'ון לנון", הפרט הזה לא ממש חשוב. גם לא מותה המכונן שלא אמו ג'וליה וגם לא הפריצה הגדולה של הביטלס למרכז התודעה העולמית. לכל אותם אירועים, הקדיש וויז ג'קסון, שורות בודדות בלבד בספרו.

הביוגרפיה השטחית של וויז ג'קסון מתפרשת על פני 250 עמודים בלבד, מספר מגוחך שללא ספק אינו יכול להכיל את סיפור חייו המרתק של לנון בעל האישיות רבת הסתירות. כמעט לכל אורכו של הספר, מעדיף המחבר העצל לתאר את הכרוניקה באופן שוטף, וממהר לעבור הלאה באירועים במקום להעמיק ולפרט. אז מה באמת מיוחד ב"סרג'נט פפר"? מה התרחש במהלך ביקורה של הלהקה בהמבורג וכיצד התקפי הזעם החריפים של לנון באו לידי ביטוי? את התשובות לשאלות האלו לא תקבלו בספר המיותר של הוצאת רסלינג. ומדוע עלינו להתעניין בספר זה (פרט לעובדה שהוא תורגם לעברית) אם ממש לאחרונה התפרסמה "Shout", ביוגרפיה מצויינת בת 853 עמודים, עליה חתום פיליפ נורמן שמשתמש בסכין מנתחים בכל מאורע בחייו של לנון?

ב-8 בדצמבר ימלאו 29 שנה להירצחו של לנון, ועד כה נראה כי מעריצי הביטלס יאלצו למשכן כליה כדי להתעדכן בכל אותם פריטים שממלאים את מדפי החנויות. את הביוגרפיה הדלה של וויז ג'קסון תוכלו לצרף למוצרים נוספים שיצאו כולם בחודשים האחרונים וביניהם גם 15 אלבומים שעברו רימאסטרינג קפדני ואף משחק מחשב חדש של הלהקה. מדוע מנסים להחזיר את ארבעת המופלאים מליברפול לתודעה הציבורית כשהם בכלל לא יצאו ממנה? רק כדי להגיע עמוק יותר לתוך הארנק של המעריצים. המגזין האמריקני פורבס דירג את לנון במקום השביעי ברשימת הידוענים המתים המכניסים ביותר השנה, עם הכנסות של 15 מיליון דולר. ועד עכשיו חשבנו שכסף לא קונה אהבה.

ינתי פרזי: הקמפיין החדש של אל גאוצ'ו

צילום: בין הפרה של אל גאוצ'ו ל"תפוז המכאני"

"פירקתי פרה - שילמתי חצי". את הסלוגן הזה לא חיברו חברי אנונימוס כדי להוציא שם רע לטורפי הבשר, אלא דווקא היועצים הפרסומיים של רשת המסעדות "אל גאוצ'ו". וכנראה שעבד להם, כי אי-אפשר להתעלם מזה: הקמפיין החדש של אל גאוצ'ו הוא טיפול בשוק, קצת כמו "שיטת לודוביקו" בתפוז המכאני.

גם כאוכלת בשר, אותי הקמפיין הזה זיעזע. הוא תקף אותי בפקק ברוקח וגרם לי לרצות לנוס מהרכב ולאמץ איזה עגל קטן ולשחרר אותו בשוויץ או בכל מקום פסטורלי אחר בו אוהבים פרות ולא רוצים לפרק אותן. עלי המודעות של אל גאוצ'ו השיגו את האפקט ההפוך - בכלל לא מתחשק לי סטייק ואני בהחלט מקווה שגם חברי אנונימוס ירוויחו מהקמפיין הזה, שמוציא אותנו, בני האדם, הכי רע שאפשר.

סימסת למעיין חודדה? עודדת אלימות

צילום: זו לא גברת, זה בריון. חודדה [רונן אקרמן]

כל בחורה שחוותה על בשרה טירונות צה"לית, מכירה היטב את הסיפור. תמיד הייתה ותמיד תהיה הבחורה הזו שחולקת איתך אוהל, נועצת בך מבט במקלחת בשעת ת"ש, ומשחררת קללה לא צפויה לעברך בתור לשניצלים בחדר האוכל. קחו את הבחורה הזו, הכליאו אותה עם אסירת עולם בנווה תרצה וקיבלתם, אבל ממש על קצה המזלג, את מעיין חודדה. קשה להאמין שבקושי שבועיים עברו מאז החלה העונה של "האח הגדול 2", בעיקר לאור העובדה שהגברת חודדה היא כבר שם שגור בכל בית בישראל. נכון, היא מעוררת עניין, ואין ספק שההפקה מחבבת אותה ומעניקה לה זמן מסך לא מבוטל על פני האחרים, שהם אומנם אחלה אנשים ברובם, אבל לא בדיוק מספקים את החומרים ממנו עשוי ריאליטי משובח.

עם זאת, האמת חייבת להיאמר. או ליתר דיוק, להזדעק. רגע לפני שמעיין חודדה הופכת לגיבורת תרבות, מישהו חייב לעצור את הרכבת הזו. גם אם אתם ניזונים רק מהתוכנית הדו שבועית בערוץ 2 ובעיקר אם אתם מחוברים לאינטרנט ולערוץ 20, אי-אפשר לברוח מהעובדה שמדובר בנערת הפוסטר לכל מה שאלים ובוטה. מעיין חודדה מנבלת את הפה בקצב שבו רובנו ממצמצים. הסחי שיוצא מפיה משוחרר לכל עבר, בלי פילטרים, בלי מחשבה תחילה או מחשבה בכלל. אין בהערותיה שמץ של ציניות או הומור – רק אלימות, התלהמות והתבהמות. הסימפטיה הטבעית שכולנו חשים לרוב כלפי נשים בהריון מתפוגגת לחלוטין כשזה מגיע לאישה שהמחשבה עליה כאימא מלחיצה כמעט כמו הצפייה בה מוצצת אצבע להנאתה.

ההשוואות לעינב בובליל היו מוקדמות ומוגזמות ואף עשו עוול לכוכבת העונה הראשונה. בניגוד לשבט בובליל המורחב - שאין טעם לשוב ולדוש במסר שהעביר זינוקם לתהילה – במעיין חודדה אין ולא יהיה את הערך הבידורי שסיפקה עינב. היא מטילה מורא ומעוררת סלידה, והפיכתה לפוקוס התוכנית והמלכתה לשליטת הריאליטי החדשה מעידה עלינו יותר מאשר עליה. מי שנקלע ביום רביעי בצהריים לערוץ 20 חזה במופע אימים מעורר פלצות של מעיין ובעלה שהביא את ההפקה להפסקת השידור ל-20 דקות תמימות.
תגידו, מה הפלא שהאלימות בחברה גואה? תראו למי אתם מסמסים.

קאלט השבוע: אהבה? מחלה!

פעם בכמה ימים אנחנו מוצאים את עצמנו מזמזמים בלהט שיר, שפשוט אי-אפשר להפסיק לשיר ולשמוע אותו. השבוע זה היה ללא ספק השיר של הזמר (?) סרגיי חוחלוב שגורם לנו להרגיש מאוהבים, או חולים, ומה בעצם ההבדל. אל תפספסו את הגמלים ואת רקדניות הבטן החושניות, ושירו איתנו ניצנים: אהבה מחלה, ליי ליי ליי!

תהיי פיכחת ולא תיאנסי

צילום: שיכורה ומסוכנת. פרסומת הרשות הלאומית למלחמה בסמים

"כשאת שותה, תיזהרי לא לטבוע. מצב של שכרות מוביל לחוסר שליטה ומשם הדרך לאלימות ואולי לאונס הבא, קצרה מאוד. את לא באמת רוצה להצטרף לסטטיסטיקה המכוערת הזאת עם הכּוֹסית הבאה... אז תחייכי יפה לברמן ותגידי תודה. אבל לי זה הספיק. אל תיתני לאלכוהול לשתות לך ת'כבוד"

ישבו להם אנשי הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול, ושקדו על פרסומת שתשכנע את נערות ישראל שאלכוהול זה הכי לא מגניב. לפני הכל ישנה התמונה: בחורה יפה בדרך כלל, אבל האיפור שלה מרוח, השיער שלה פרוע, היד שלה אוחזת בקבוק זכוכית והמבט שלה אומר בלבול ותבוסה. מעל התמונה יש כותרת גדולה שאומרת "אלכוהול שותה לך ת'כבוד". הבחורה המסכנה שבתמונה לא יודעת איך זה קרה לה. היא בסך-הכל רצתה לדפוק את הראש, ודפקה לעצמה את החיים. היא רצתה לבלות עם חברות במסיבה, ובטעות מצאה את עצמה בדרך לאונס הבא. למה היא לא זכרה לחייך יפה ולהגיד תודה כשעוד הייתה לה הזדמנות?

החלק העצוב ביותר בפרסומת הזאת הוא לא המצב שאליו הגיעה השתיינית הצעירה שבתמונה, אלא האופן שבו עובדת החשיבה של אנשי הרשות הלאומית. אם תהיי רעה תאבדי שליטה. אם אין לך שליטה, אין לך כבוד. אם תתנהגי לא יפה, יאנסו אותך. החלק העצוב ביותר בפרסומת הזאת נמצא דווקא מחוצה לה; הוא נמצא בדפי העיתונים שדיווחו השבוע ש-22 אחוז מהגברים בישראל חושבים שמותר להכריח נשים לקיים יחסי מין. הוא נמצא בראשים של כל אותם גברים ונשים שחושבים שזה תפקידה של האשה לדאוג שלא יאנסו אותה (אלא אם היא מתנהגת בחוסר שליטה, כי אז באמת, מה כבר אפשר לעשות). הוא נמצא בידיים של כל מי שחושב שאשה אחראית לבחור אם היא נאנסת או לא, שאשה שיכורה היא סכנה לעצמה ולחברה. עצוב לראות כיצד הצורך של הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול "להגן" על נשים, מתרגם את עצמו לאמירה מסוכנת ולא הוגנת על מעמדן של נשים בחברה באופן כללי.