פסק דין סופי: לעורכי דין חסינות מוחלטת

לעורכי דין חסינות מפני תביעות לשון הרע בגין דבריהם בבית המשפט. שופטי בית משפט העליון, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון אליעזר ריבלין והשופט יורם דנציגר מול עמדתו המתנגדת של השופט אליקים רובינשטיין, דחו סופית תביעת דיבה של עורך דין כלפי עמיתו בשל דברים שאמר במהלך המשפט. זאת לאחר שקבעו כי החוק מעניק לעורכי דין חסינות בכל הנוגע לדבריהם בבית המשפט.

מדובר פרשה משנת 2002 במהלכה התעמתו שני עורכי דין, עו"ד עודד גיל ועו"ד פואד חיר על-רקע דברי חיר כלפי גיל במהלך הדיון. חיר טען כי "קיימת חקירה משטרתית ומוכן בימים אלה כתב אישום בפרקליטות ולגביהם דנה בימים אלה ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בהשעיית החבר עודד מחברותו בלשכה".

כאמור, גיל הגיש תביעת דיבה נגד חיר, אך זו נדחתה בבית משפט השלום בנימוק כי לעורכי דין יש חסינות. בית המשפט קבע כי יש להעדיף את "חופש הייצוג והטיעון ללא חשש ומורא מפני תביעות שונות לרבות על-פי חוק איסור לשון הרע, על פני פגיעה אפשרית בשם הטוב". בית המשפט הוסיף כי ההגנה תחול גם אם ההתבטאות נעשתה שלא לצורך הדיון או בהקשר אליו. שכן ההגנה נועדה "לאפשר פעילות תקינה של הרשות השופטת לאור האינטרס הציבורי בדבר שלטון החוק".

בית המשפט אינו מקום "אקסטריטוריאלי

צילום: רובינשטיין. אין היתר אבסלוטי [צילום: לע"מ]

כאמור התנגד לעמדתם, השופט אליקים רובינשטיין, שסבר כי יש לסייג את ההגנה המוחלטת הניתנת לעורכי הדין מפני תביעות לשון הרע. הגנה זו "עלולה להביא לתוצאות בעייתיות מאד. זאת משחיים אנו בעולם שחרצובות הלשון בו הותרו, אין להלום מצב שבו יתעמר אדם בלשונו בזולת ככל העולה על רוחו והכל יהיה מותר כיון שמצוי הוא בין כותלי בית המשפט...אין בית המשפט יכול להיות מקום 'אקסטריטוריאלי' ללשון הרע, בחינת אי בודד או בועה". רובינשטיין סבר כי לא הייתה כוונת המחוקק לתת לעורכי הדין "היתר אבסלוטי".

מימוש ההגנה על ניהול תקין של ההליך המשפטי "אינו מצדיק חיסיון ללא סייג שמשמעו היתר לפרסום לשון הרע על בעל דין או בא-כוחו ופגיעה בכבודו ללא צורך בו להליך המשפטי. הדעת אינה סובלת שתובע או נתבע יוכל לכתוב דברי נאצה על יריבו...ללא חשש מפני חיוב בפיצויים". רובינשטיין כתב כי המצפון והנפש "אינם מניחים לשופט הפרשן להתעלם מהלבנת פניו של הזולת, מעלבונו ומרמיסת כבודו, לא אחת במה שניתן לראותו כרשעות או כזדון, ולהשאר בממד הפרשנות הפורמלית או הפורמליסטית. האם ייתן לו למלבין הפנים להיות 'נבל ברשות התורה'? זו ההתחבטות ועל המטוטלת הפרשנית לנוע לכיוון שלא יאפשר רמיסה מעין זו".

לדעתו, על בית המשפט לנקוט בגישה פרשנית שאינה "קופסתית", "אולמית", "ד' אמותית", "מסמכית", קרי "בעלת אופי פורמליסטית. הוא הדגיש כי "העובדה שהדברים נאמרו תוך כדי דיון משפטי..."אינה יכולה להוות חזות הכל. עלינו להביט לתוך החדר וגם לשמור על עבוד בית המשפט". יתרה מכך, על בית המשפט לפרש את החוק "באופן שייתן ביטוי לערכי מדינת ישראל לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והכרזת העצמאות שעיקרם...כבוד האדם פשוטו כמשמעו. כבוד האדם ככזה משמעותו שאולמות בית המשפט והליכיו לא יהיה זירת הפקר לכל דבר בלע היורד לחיי הזולת ומשפיל את שמו הטוב. נאורות חופש הביטוי אינה מרשם לפגיעה קשה בשם הטוב".

סייג להגנה - זדון ורשעות

צילום: ריבלין. חשש ממורא [צילום: בוצ´צ´ו]

בית משפט המחוזי סבר אחרת. השופטים קבעו כי יש לסייג את ההגנה בחוק. השופט גרוס פסק כי ההגנה לא תחול במקרים חריגים שבהם ניכרים בהתבטאות "הזדון והרשעות". הוא אף הזהיר מפני מצב שבו יוכל עורך דין "להשתלח באורח בלתי מרוסן ובתת רמה התואמת ביב שופכין ולא מסגרת של דיון שיפוטי ולא יהא מי שיוכל למנוע בעדו".

עורך דין חיר ערער על ההחלטה ואליו הצטרפה לשכת עורכי הדין בעמדה כי החיסיון מוחלט. כאמור בית משפט העליון פסק כי לעורכי הדין קיימת חסינות מוחלטת. המשנה לנשיאת בית משפט העליון אליעזר ריבלין והשופט יורם דנציגר מול דעתו המתנגדת של השופט אליקים רובינשטיין, קבעו כי הסעיף בחוק נועד "למנוע מצב שבו ירחף...תוך כדי דיון משפטי האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי".

השופט ריבלין הוסיף כי סעיף 13 (5) לחוק לשון הרע "אינו כולל הגבלה תוכנית כלשהי ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט... וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם".

בית המשפט "אינו יכול, ואין זה ראוי שייצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק...כל ניסיון להתנער מכוונת המחוקק אינו ראוי". המסלול להתבטאויות תרבותיות ולשמירה על כבוד המקצוע אינו עובר דרך ה"סנקציה הפלילית או התרופה האזרחית", כתב ריבלין, "כי אם בדרך של התווית אמות מידה חינוכיות, שראשיתה בבתי ספר למשפטים וסופה בדיון משמעתי".