מה קורה לקולין פאוול?

מחקר חדש של פרופ', ניצה נחמיאס, מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, מציע תיאוריה חדשה המסבירה את התנגדותו הנחרצת של שר החוץ האמריקני, קולין פאוול, נגד המלחמה בעירק. במלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991, שימש פאוול כרמטכ"ל צבא ארה"ב.

במבט לאחור, קובעת פרופ' ניצה במחקרה [תקציר המחקר, ראו קישור], אין עוררין כנגד העובדה כי קולין פאוול, בתפקידו כרמטכ"ל, אחראי ישירות להפסקת המתקפה על עירק 24 שעות לפני שכוחות האופוזיציה בפיקודו של גנרל שוורצקוף, שהיו מוכנים לקרב האחרון על בגדד, עמדו להיכנס לעיר וללכוד את סדאם חוסיין.

בעקבות התגדותו הנחרצת והבלתי מתפשרת של פאוול, נענה הנשיא בוש (האב) לדרישתו והפסיק את המתקפה לפני שהושג הניצחון הסופי. פאוול היה גם זה שאיפשר לעשרות אלפי חיילי וקציני משמרות הרפובליקה לחזור לעירק בשלום וללא פגע.

במחקרה בוחנת פרופ' נחמיאס, מה הניע את פאוול לדרוש את הפסקת הקרב בטרם עת, ולהיטיב עם סדאם חוסיין. לדבריה, את התשובה יש לחפש בעברו הצבאי, ובעיקר ב-4 השנים בהן לחם כקצין בווייטנאם. במהלך שנים אלו עבר פאוול חוויות קשות אשר עליהן לא הצליח להתגבר.

ללא ספק, קובעת פרופ' נחמיאס - סובל גנרל פאוול מתגובה "פוסט טראומטית", הידוע יותר בשם: "הלם קרב". "הלם קרב" מעורר אצל הנפגע פחד, אי שקט פנימי, רגישות יתר וחרדה מהעולם החיצון, המקבל חזות מאיימת, עוינת ולעיתים בלתי מובנת.

הסינדרום ממנו סובל פאוול, הוא אשר מנע ממנו גם הפעם להשהות את המתקפה על עירק במשך שישה חודשים, בטענה כי "צבא האופוזיציה לא מוכן דיו". פרופ' נחמיאס מביאה עוד שתי דוגמאות מעניינות להתנהגותו הפוסט-טראומטית של פאוול, אשר השפיעה על התנהלותו במישור המקצועי והאישי כאחד. האחת מדברת על נימוקיו חסרי ההגיון לפרישתו מהמרוץ לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית, והשניה קשורה בהתנהגותו בזמן האסון ב-11 בספטמבר.

הבנת הסינדרום ממנו סובל פאוול, מהווה תשובה הגיונית לתהיות על התנהגותו, אשר אינה עולה בקנה אחד עם אדם בעל עבר צבאי עשיר, רמטכ"ל וכעת שר החוץ של ארה"ב.