הצנזור הישראלי לשעבר: התקשורת הישראלית לוחמת

בראיון בתכניתו של רזי ברקאי בגלי צה"ל אמר עו"ד אורי סלונים, לשעבר יועץ שר הביטחון לענייני שבויים ונעדרים, כי אחת הבעיות הקשות ביותר, מעבר לעניין הסבל האישי שעובר על כל מי שקשור בנושא השבויים, הוא נושא אי הוודאות. נושא זה, הסביר סלונים, הוא שמלווה את המשפחות הישראליות המון שנים, ולכן כל תמונת שבוי - שווה הכל, כך לטענתו, ויש לפרסמה.

התקשורת האמריקנית הסכימה, לדרישת הפנטגון, שלא לשדר את התמונות.

סלונים מסביר: אמנת ג'נבה קובעת את הכללים שחלים על כל אדם מהרגע שהוא הפסיק להיות חייל לוחם והופך להיות שבוי חסר נשק וחסר אפשרות להתגונן. האמנה קיימת כבר משנת 1949 - אבל מעט מאד כיבדו אותה בעיתות מלחמה. האמנה אוסרת לענות, להשפיל, לבזות, לפגוע בכבודם ועוד.

סלונים, אמר, כי הוא יודע כי לפנטגון יש צוותים מיוחדים, המטפלים בעניין השבויים, ושומרים על קשר עם המשפחות. בארה"ב, הזכיר, יש עדיין גורמים שעוסקים בנושא הנעדרים ממלחמת ויאטנם.

על נעדרי סולטן יעקב, חטופי דרום לבנון ועל רון ארד אמר, כי אינו יודע פרטים.

הצנזור לשעבר: התקשורת לוחמת
תת אלוף במיל' יצחק שני, הצנזור הראשי לשעבר, אמר לברקאי, כי "אנחנו למודי קרבות... ולכן אולי יש לנו לקחים ומסקנות שאנחנו מיישמים אותם... ממלחמה למלחמה, ולכן אצלנו יש בעצם סדרות בדוקות להתנהגויות במצבים כאלה ואחרים".

בהתייחס לשר ההגנה האמריקני, אשר קרא לתקשורת להעפיל מסך, אמר כי יש לעשות הפרדה בין ההרוגים לשבויים. "אני הייתי מאשר לפרסום את התמונות האלה (של השבויים; ה.פ.). לא הייתי אומר שהתמונות האלה זה תעודת ביטוח חיים... אבל זה מגדיל את הסיכויים של אותם אלה שראו אותם על המסכים".

שני אמר, כי שידור התמונות לא יפגע במורל הלוחמים או האוכלוסיה. "אני לא רוצה לומר שארה"ב רוצה שהמלחמה תראה יפה..אני מתפלא מאד מהתקשורת האמריקנית.. לקח להם הרבה זמן להתאושש אחרי ה-11 בספטמבר, ייקח להם כנראה גם עכשיו קצת זמן", אבל, הוסיף, אני נוטה להמר כי התמונות לבסוף ישודרו. עוד אמר , כי גם במהלך מלחמת יום הכיפורים בישראל, לא פורסמו תמונות של חיילים ישראלים שנפלו בשבי וגם כאלה שנהרגו והתעללו בגופותיהם, וכי התמונות הללו לא פורסמו עד היום.

אם כן האבחנה אינה עיתונאית אלא ברמת התועלת שמביא הפרסום או מביאה הצנזורה לתוצאות המלחמה.

התנהגותם של האמריקנים הפעם יש בה התקדמות רבה, אמר שני, בהשוואה לדיווח במלחמת המפרץ הראשונה, בה בחרו מה להשמיע ומה להראות. כעת, אמר, הכתבים פוזרו בין הכוחות כך שזה תורם לצבא האמריקני מאד. "כאשר כתב נמצא בשטח עם כוח מסויים הוא בעד אותו כוח כי הוא רוצה להשאר בחיים... ולכן דיווחיו מאד צרים כי הוא רואה זווית מאד צרה של אותו קרב שהוא נמצא בו.." אבל בכל הגזרות אפשר יהיה להרכיב איזושהי תמונה על הקורה בשטח.

בהשוואה בין התקשורת האמריקנית לבין זו הישראלית אמר שני, כי התקשורת הישראלית לא מתמסרת, היא תקשורת לוחמת, נבונה, שרוצה להביא את המידע בהרחבה ובמהירות, וגם יותר חופשית - זאת למרות העובדה שבישראל - עדיין יש צנזורה.