קפץ ראש לבריכה במים רדודים ונפצע

אייל פורת, 30, תבע את מלון כרמל נהר הירדן בע"מ ואת מגדל חברה לביטוח בע"מ בבית משפט שלום בירושלים לאחר שנפצע במהלך קפיצת ראש לבריכה בתאריך: 28.8.1998. לדבריו, ראשו ופניו נחבלו בקרקעית הבריכה ונגרם לו שבר באף, חבלה קשה בלסת ופגיעה בשיניים הקדמיות. פורת האשים את הנתבעות ברשלנות והפרת חובה חקוקה. "רשלנות הנתבעת באה לידי ביטוי בכך שלא דאגה לסמן את עומק הבריכה במקומות המיועדים לכך, לא הציבה שלטים האוסרים על קפיצה לבריכה, לא הזהירה באופן אפקטיבי את המשתמשים בבריכה מפני הסכנות הכרוכות בקפיצה לבריכה, לא נקטה באמצעי בטיחות מספקים למניעת הפגיעה בבריכה, ובעת האירוע היה בשטח הבריכה רק מציל אחד".

לביסוס טענותיו הוגשה חוות דעת של מהנדס בטיחות. בחקירתו הנגדית, דבק בגרסתו באשר לנסיבות האירוע והוסיף כי לפני שביצע "קפיצת ראש", הסתכל סביב ולא ראה שלט האוסר על קפיצה. "אם שלט אמור להזהיר, הייתי אמור לראות אותו".

הנתבעות טענו שהאשם לקרות התאונה רובץ לפתחו של פורת, שלא פעל בהתאם להנחיות וקפץ לבריכה למרות שהדבר נאסר. לכתב ההגנה צורפה חוות דעת מהנדס בטיחות, לפיה הבריכה תוחזקה כהלכה והותקנו בה שלטים מאירי עיניים במספר מקומות שאסרו על קפיצה. הנתבעות ביקשו לדחות את התביעה.

בפסק הדין קבע השופט כרמי מוסק שחוות הדעת שצירפו הצדדים אינן מלמדות על מצב הבריכה, מבחינת שילוט הסימון, במועד קרות הפגיעה. "מומחה מטעם התובע ביקר בבריכת המלון בתאריך ה- 19.5.02 ולא צירף תמונות משטח הבריכה שיתמכו בממצאיו, לא תיאם עם גורמים במלון את ביקורו ולא ביקש לעיין במסמכים, רישיונות או אישורים כלשהם. מנגד, מומחה הבטיחות מטעם הנתבעת אשר ביקר בבריכת המלון רק ביום 28.7.07 (כעבור כ-9 שנים לאחר קרות האירוע) וזאת לאחר שיפוץ שבוצע בבריכה בשנת 2004, אישר בחקירתו הנגדית כי מסקנתו אינה מידיעה אישית".

השופט קבע שבית המלון התרשל. "הסכנה הנובעת מקפיצת ראש במים שאינם עמוקים דיו היא סכנה שניתן וצריך לצפותה. מבחינתו של המשתמש בבריכה זו סכנה בלתי סבירה, אשר בדרך כלל אין הוא נזהר מפניה מיוזמתו שלו, והיא מעמידה בסכנה ניכרת את שלמות גופו. היא עשויה להביא למוות או לפגיעה גופנית קשה. תועלתה החברתית של הסכנה מועטה היא. אמצעי הזהירות הדרושים למניעתה פשוטים הם. הרי המאזן נוטה לכיוון הצורך בנקיטה באמצעי זהירות, כלומר הכרה בחובת זהירות קונקרטית. במקרה דנא, מדובר בבריכת שחייה שעומק המים המקסימלי נע בין 1.7 מ' ל-1.8 מ' (בניגוד לבריכות שחייה סטנדרטיות בהן עומק המים עובר את ה-2 מ').

"בנסיבות אלו, על הנתבעת אחריות מוגברת לנקוט באמצעים סבירים על-מנת שהמתרחצים בבריכה יהיו מודעים לעובדה כי הקפיצה אסורה בהחלט ולא רק במים הרדודים. במצב דברים שכזה, הנתבעת הייתה צריכה להציב בבריכה מספר שלטים שבהם יירשם מפורשות 'סכנה- קפיצה אסורה'. אזהרה זו הייתה צריכה להימצא ליד הכניסה לבריכה, בחדר ההלבשה וכן בשפת הבריכה. כמו-כן, הנתבעת הייתה צריכה להקפיד ביתר שאת על ביצוע האמור בשלטים ולנקוט בכל האמצעים הנדרשים על-מנת להשליט משמעת חזקה והשגחה מתאימה, אשר תמנע קפיצות אסורות. משלא עשתה הנתבעת כן, הפרה במחדלה את חובת הזהירות המוטלת עליה. במאמר מוסגר, אוסיף כי הנתבעת הייתה מיטיבה לעשות אם לא הייתה מפרסמת באתר האינטרנט תמונה של אדם הקופץ "קפיצת ראש" לבריכה, גם אם נעשתה לצרכי פרסום בלבד".

השופט הוסיף שלחובתו של פורת, אשם תורם: "יש לדרוש מבחור בגילו של התובע (בן 19 וחצי במועד קרות האירוע), בעל תבונה וידע רגילים, לחוש בסכנה הטמונה בקפיצת ראש לבריכה שאינו יודע את עומקה ולא שחה בה לפני כן. היה מטיב התובע לעשות אם היה מוודא כי אכן המים עמוקים די "לקפיצת ראש" קודם לקפיצתו. עם זאת, בחלוקת האשם בין הניזוק לבין המזיקה, עיקר האשם רובץ על האחרונה. אשר על כן, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 15%". בסופו של דבר הנתבעים חויבו לשלם לפורת סך של 74,000 שקל.