פיטורי בכירה באוניברסיטת תל אביב - לא יבוטלו

נגוזה תקוותה של סגנית דיקן הסטודנטים לשעבר באוניברסיטת תל אביב לשוב לתפקידה. בית משפט העליון דחה (יום ב', 5.10.09) סופית את בקשתה של הסגנית לשעבר, רבקה אלישע, לאכוף על האוניברסיטה להחזיר אותה לתפקיד. זאת למרות שהתקבלו טענותיה כי פיטוריה לוו ב"ליקויים חמורים". בהחלטה הביעו השופטים, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון אליעזר ריבלין, והשופטים עדנה ארבל וסלים ג'ובראן צער על כך שלמרות שהוכרה צדקתה של אלישע, חלוף הזמן אינו מאפשר השבתה לעבודה.

אלישע פוטרה בשנת 2004 מתפקידה לאחר מספר שנים ששימשה בתפקיד וקצרה שבחים. היא נבחרה תחת כהונתה של הדיקנית פרופ' רות שלגי אך כשנה לאחר שקבלה קביעות בתפקיד, נכנסה לתפקיד דיקנית חדשה, פרופ' תלמה ליבל. היחסים בין הדיקנית החדשה וסגניתה עלו על שרטון וליבל הצרה את צעדיה של אלישע, קיצצה בסמכויותיה וניטרלה אותה. לבסוף, מנכ"ל האוניברסיטה דאז אף פיטר את אלישע.

לא ניתן להשיב הגלגל לאחור

מאבקה של אלישע לשוב לעבודתה בטענה כי נעשה לה עוול וכי בפיטוריה נפגעו זכויותיה, עלה בתוהו. תחילה הורה בית הדין לעבודה להשיבה לעבודה אך בית הדין הארצי קבע כי בשל חלוף זמן לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. בית הדין קבע כי יש לתת לה סעד באמצעות פיצוי מוגדל.

אלישע לא השלימה עם ההחלטה ועתרה באמצעות באי-כוחה עוה"ד זהר, ז'ילוני-קליימן ולוצ'צ'י לבג"צ אך גם שם נדחתה. השופטים הודו כי מדובר במקרה ש"ראוי וצודק" היה לאכוף את החזרתה לעבודה. זאת בשל "חומרת הפגמים שנפלו בפיטוריה והעדר תום לב של האוניברסיטה". יחד עם זאת "שיקול חלוף הזמן" והקושי ביישום סעד האכיפה "אינו מותיר מנוס מלקבוע כי סעד הפיצויים הוא המתאים".

השופטת עדנה ארבל ציינה כי "חולשתו של סעד האכיפה טמונה אפוא בתפיסה כי יחסי עבודה הם יחסים אישיים, אשר כפייתם עלולה לחתור תחת יעילות העבודה ותחת השאיפה לקיים יחסי אנוש ראויים במקום העבודה. נוספת על כך התפישה העקרונית שלפיה למעביד נתונה הזכות לנהל את מקום העבודה כמיטב הבנתו, ובכלל זאת לפטר עובדים בהתאם לרצונו". הצדדים לחוזה עבודה "אינם שווים ולא מתקיים ביניהם 'מאזן כוחות'", כתבה ארבל. "במובנים מסוימים ניתן לומר כי נחיתותו של העובד מובנית היא ביחסי העבודה. על-פי שיקול זה, כפיית יחסי עבודה - גם במקרים שבהם הפיטורים נערכו שלא כדין - עשויה להוות התערבות מופרזת בפררוגטיבה הניהולית של המעביד ובמרקם מקום העבודה הנתון למרותו".

חוש הצדק מתרעם

עוד כתבה השופטת כי מדובר בהחלטה שעליה "חוש הצדק מתרעם" אך היא "כורח המציאות", וזאת כנובע לעיתים מהתמשכות ההליכים המשפטיים. הדבר לדבריה גורם לכך שבסופו של הליך יימצא העובד צודק אך בה בעת יעמוד גם "מול שוקת שבורה".

בהחלטה מתחה השופטת ביקורת קשה על ההתנהלות בפרשה של האוניברסיטה שיוצגה על-ידי עוה"ד שמואלביץ, נדל ועציון-פלץ. "מצטיירת תמונה בעייתית וקשה ביותר של החרמת העותרת במקום עבודתה לאחר חילופי הממונה עליה, פגיעה בסמכויותיה וטפילת האשמות עליה ללא בדיקה מוקדמת וללא שמיעת קולה, והכול תוך פגיעה בכבודה....נראה כי כל עוונה הוא שהתפקיד שאליו מונתה לאחר שעברה מכרז כדין לא נשא חן בעיני הממונה החדשה עליה. הרושם השלילי על העותרת ועל תפקודה הועבר על-ידי הממונה עליה להנהלת האוניברסיטה. אף גורם בהנהלה או ביחידת משאבי האנוש לא פקפק או טרח לבדוק בדיקה של ממש את מידת כנותם של רשמים אלה ברצינות הנדרשת בטרם יוכרע גורלה של עובדת ותיקה, אשר מן ההערכות שזכתה להן והדרך שאותה עשתה באוניברסיטה עולה כי הייתה מסורה ובעלת ניסיון עבודה מרשים ורווי המלצות באוניברסיטה ומחוצה לה".