הפיה לילי: סרט ורוד מדי ומשעמם

ספרי "הפיה לילי", כפי שכבר ציינתי בעבר, הם לא כוס התה שלי. אומנם האריזה יפה ומושקעת, אבל הסיפור, ובעיקר הכתיבה, משמימים, בנאליים וחסרי השראה. זה לא ספר שכיף להקריא, מה שלא הרתיע את הפרטית שלי לבקש אותו שוב ושוב. העיבוד למסך הגדול אינו מבוסס על אחד הספרים, אך שומר על רוחם המקורית, אם כי השפה זורמת יותר.

הפיה לילי, שהיא גם הנסיכה של ממלכת ורודיה, מתגוררת בטירה מרהיבה, ויש לה ארון בגדים שגודלו (גם אם לא תוכנו) היה גורם לקארי בראדשו להזיל ריר. יחד איתה גרים צמד עכברוניות ופיני החזרזיר הזללן שמפגין גם - שימו לב, מסר חתרני - נטיות דראגיסטיות (הסצנה שבה הוא מודד את השמלות של לילי היא ללא ספק הפנינה של הסרט).

אבל לא הכל ורוד בממלכה. המשחקים של הפיות (יש גם שלושה זכרים) במקום טורדים את מנוחת הדיירים, והללו מאיימים לעזוב. לילי מציעה שהפיות ירימו מופע מיוחד ויראו שדווקא אכפת להם מהתושבים, אך התוכנית לא ממש צולחת, ולילי אפילו מאבדת את כוחותיה. אל דאגה, הכוחות ישובו, המופע יעלה, התושבים יישארו והפיות ילמדו לקח.

יתרונו המרכזי של הסרט בכך שהוא מתאים גם לקהל הצעיר היושב לראשונה בחושך מול המסך הגדול. אין אלימות, אין כלי נשק, אין מפלצות ואין כוחות רשע. אחרי הכל, אפילו הרעים אינם מטורפים שרוצים לכבוש את העולם, אלא סתם חבורה של משועממים השקועים בעצמם. בדיוק כמוני וכמוך.