צעירים לנצח: שמונים הוא העשרים החדש

הסרט התיעודי "צעירים לנצח" נפתח בצילום תקריב של קשישה שפוערת את פיה וחושפת שיניים מזהיבות. מיד לאחר-מכן המצלמה מתרחקת וחושפת את ההתרחשות כולה - האישה ניצבת על במה באולם מלא וגדוש בצופים, ומבצעת את שורות הסיום של "Shold I Stay or Shold I Go" של הקלאש.

סצנת הפתיחה הזו מגלמת בתוכה את כל מה שטוב ורע בסרטו התיעודי של סטיבן ווקר, שעולה כעת לאקרנים בארץ. מצד אחד, זהו סרט מפתיע ומרגש על להקת קאברים שכל חבריה הם קשישים בני למעלה מ-80. מצד שני, זהו סרט שמרבה להתמקד ולהעצים את הצד הגרוטסקי והפתטי של הזיקנה, בעיקר בסצנות בהן הוא מתייחס לגיבוריו כמו אל ילדים קטנים או חיות בקרקס.

ווקר עקב במשך מספר חודשים אחרי הלהקה, שנקראת Young at Heart, ואחרי ניסיונותיו הראויים להערצה של מנהלה ללמד את חבריה שבעה שירים חדשים לקראת הופעה חגיגית שנקבעה להם בניו-יורק. בהתאם לנוסחה השחוקה ביותר של סרטים תיעודיים מהז'אנר האמריקני, ווקר מתמקד בארבע דמויות מרכזיות, בונה את המתח לקראת אירוע השיא (האם ההופעה בניו-יורק תתקיים או לא?) ומשלב קליפים של חברי הלהקה וסצנות שמתעדות אותם בבתיהם ובמוסדות הסיעודיים בהם הם שוהים.

למרות הנוסחתיות והעובדה שניתן לצפות כמעט כל אירוע בסרט כבר מתחילתו, קשה להשתחרר מהרגשות שמתעוררים בצופה במהלך הציפייה. שמחת החיים של המשתתפים, ההתעקשות שלהם לשנן טקסטים של קולדפליי תוך כדי טיפול כימותרפי או לצאת מהבית עם מסכת חמצן וכיסא גלגלים כדי להגיע בכל זאת לחזרה השבועית והביצועים עצמם ימיסו גם את הצופה הציני ביותר. הביצוע של פרד נייטלי, ל-Fix you של קולדפליי, למשל, הוא גרסת כיסוי מרשימה ומרגשת שאינה נופלת מגרסאות כיסוי אחרות.

למרות ההנאה, בסופו של דבר הסרט מותיר תחושה של פספוס משום שהדמויות נשארות ברמת הקריקטורה. מה הן עשו קודם? איך בני המשפחה שלהן הגיבו להצטרפותן ללהקה? האם הן מזדהות עם מילות השירים? כל השאלות האלו נזנחות לטובת ההתלהבות הכללית מכך שחבורת אנשים בני 80 ומעלה מוכנה ומסוגלת לשיר "סוניק יות'" וג'יימס בראון. וחבל - כי אם הבמאי היה מתייחס לגיבוריו כאל דמויות בעלות עומק, ולא רק "קשישים מזמרים", ייתכן שהיינו זוכים לסרט טוב בהרבה.