ההורים השכולים מתמכרים לתקשורת באובססיביות

מחקר חדש ליווה שלוש קבוצות הורים ששכלו את בניהם במלחמת לבנון, בתאונות אימונים ובפיגועי טרור, וחקר את המניע לפועלם הציבורי של ההורים לקיים מספר "מסעות ציבוריים". לדברי החוקרים, המסע המרכזי שבהם הוא המסע למציאת אשם במות בנם, אשם שאינו הפוגע האובייקטיבי שהוביל לנפילת הבן, אלא דמות בציבוריות הישראלית המסומנת על-ידי כל אחד מהם ככזאת שהכרעותיה הובילו לנפילתו, מה שמוביל לסימון דמויות שונות ככאלו, ללא הסכמה על זהותן.

המחקר אשר יפורסם בקרוב בכתב העת היוקרתי political-psychology בחן ועקב אחר הורים שכולים בישראל מובילי מאבקים ציבוריים בעלי חשיפה תקשורתית גבוהה. המחקר ביקש ללמוד כיצד משפיעה תופעת הפיכתם של הורים שכולים למרואיינים בתקשורת, על עיבוד האובדן שלהם ועל התנהגותם הציבורית. המחקר נערך על-ידי ד"ר אודי לבל מהמרכז האקדמי אריאל בשומרון ומהמכללה האקדמית ספיר וד"ר נתי רונאל מאוניברסיטת בר-אילן.

בפעילות הציבורית מתקיים למעשה מסע לאיתור ולייחוס משמעות למות הבן. ככל שנפילת הבן אינה עוד במסגרת פעילות שיש עליה קונצנזוס, תגבר הפעילות התקשורתית של ההורה, על-מנת שיוכל לייחס לאובדן תרומה חברתית, על-פי רוב כזו שתמנע סוגי מוות דומים בעתיד, מה שמתרחש בעקבות פעילות מחאה.

עוד עולה מן המחקר, כי הכעס הוא מרכיב מרכזי המזין את הפעילות התקשורתית, אך גם מוזן ומועצם על ידה. לעיתים הוא מהווה תחליף להתמודדות אישית עם האובדן: הכעס בונה את דמות ההורה השכול כאישיות ציבורית, והוא זה שגם מוביל אותו בעתיד לעמול להמשכיות החשיפה התקשורתית, במסגרתה יביע את הסתייגותו ממה שהוא מזהה ככשלי מדיניות כאלה ואחרים.

על-חשבון הריפוי האישי-משפחתי

המחקר אף מזהה את מה שמכונה בו "ההתמכרות לחשיפה התקשורתית": הורים שכולים מתקשים לוותר על מעמדם הציבורי, מה שמוביל רבים מהם ליזום אירועי תקשורת, חלקם מתגרים, על-מנת שייוותרו כשחקנים בתודעה הציבורית. מדובר לעתים ביוזמות ציבוריות-תקשורתיות אובססיביות, שמתבצעות פעמים רבות על-חשבון השקעת האנרגיות בתהליכי הריפוי האישיים והמשפחתיים.

ההתמכרות לחשיפה התקשורתית אינה שונה מזו המתרחשת בקרב אזרחים מן השורה הנקלעים לתוכניות ריאליטי המזכות אותם בחשיפה תקשורתית, והמתקשים, עם סיום התוכנית, לשוב לחייהם הפרטיים.

ניכר כי בעידן התקשורתי הנוכחי מדובר במה שמכנים החוקרים "מודל אבל חדש", המנתב הורים לאמץ אישיות לוחמת וכועסת, במסגרת מה שמכונה "רצף אובדן-כעס", שאינה יכולה לשקול סלחנות ופשרנות, שיבה לחיי שגרה וויתור על בולטות ציבורית, מה שיוביל אותם גם שנים לאחר מות בנם לאיתור סיבות שונות - מוצדקות יותר או פחות - למחאה ציבורית ולמעורבות חברתית. ניכר כי המציאות התקשורתית, המאפשרת חשיפה לא-מבוקרת של הורים שכולים, פוגעת בעיבוד האובדן הפרטי, ובונה אישיות ציבורית כועסת, ולעתים מתגרה, שאינה מוותרת על מעמדה בתקשורת ההמונים.