המועדפים: ב"כוכב נולד" המהפכה המזרחית רק התחילה

מה אנחנו זוכרים מהשבוע שחלף? את הפרסומות שעצבנו אותנו במיוחד, את סדרות הטלוויזיה שפגעו לנו בבטן הרכה, את הכוכבים לרגע שצצו השבוע ותכף יעלמו כאילו לא היו כאן מעולם.

במדור השבועי החדש, "המועדפים", נסקור מדי יום שישי את רגעי השיא והשפל של השבוע, את סרטון הקאלט שכדאי להפיץ הלאה, ועוד דברים שגיוונו את שגרת יומנו בתקווה לספק לכם קצת חומר קריאה (וגלישה) לסוף השבוע.

בר רפאלי והמצב האנושי

ידיעות אחרונות, עיתון שבדרך-כלל נמנע מלהתנשא על הקוראים שלו, פרסם השבוע ראיון קצר עם היוצרים של הסרטון שזכה בגוגל לשם הנצחי "בר רפאלי בעירום".

יריב פיין וגיא כושי, צלמים מקצועיים, הסבירו לכתב איך הם הצליחו לשכנע את אחת הדוגמניות המבוקשות בעולם להתפלש עבורם בספה מהוהה, כשהיא ערומה לחלוטין.

"היוזמה לפרויקט הייתה ספונטנית", הם חשפו. "הרמנו טלפון לבר - אנחנו מכירים אותה טוב ועבדנו איתה בעבר - ושיתפנו אותה ברעיון שהיה לנו לביים ולצלם סרט שידרוש ממנה להופיע בעירום. בר אמרה שהיא אוהבת את הרעיון ושתשמח לקחת חלק בפרויקט".

מה אמור הישראלי הממוצע להרגיש לנוכח הנונשלנטיות שבה פיין וכושי מציגים את ההישג שלהם? הוא יכול לנסות להרים טלפון אקראי לבחורה שהוא מכיר טוב ועבד איתה בעבר ולהציע לה להצטלם בעירום. הוא יכול גם לנסות להשיג את רפאלי בעצמה. העיר מלאה בבחורים ששיחקו איתה מטקות על החוף. הוא גם יכול להרגיש שמישהו מתנשא עליו, מספר לו משהו לא נכון. או שאולי יש בכלל יקום מקביל שבו דוגמניות אומרות 'כן' בכל פעם שמישהו מציע להן להצטלם בעירום. הוא יכול להפוך למתוסכל. מריר. עצבני. כל-כך עצבני שאפילו הסרטון של בר רפאלי עירומה לא ירגיע אותו. (גלעד רייך)

המהפכה המזרחית בעיצומה

כבר רבות דובר על הדרך הארוכה שעברה המוזיקה שפעם כונתה "מזרחית" מהגטאות שבהן הייתה סוגרה אל לב המיינסטרים הישראלי, שם היא מוזיקה "ים תיכונית" למהדרין.

אין שעה בגלגל"צ, שלא לדבר על חתונה (כולל כזו של אשכנזים טהורים) בלעדי שירים "ים תיכוניים" ונדמה היה לרגע כאילו כל ההבחנה בין מוזיקה כזו או אחרת היא כבר מיותרת. אחרי הכל, מרגול היא השופטת הכי מוצלחת ב"כוכב נולד", אייל גולן ממלא את קיסריה כל יומיים ושלומי סרנגה מחדש את "האמנם" של חוה אלברשטיין בביצוע לא פחות מצמרר מהמקור.

דווקא בגלל כל אלו היה מפתיע השבוע לשמוע את הזמיר מדוכן הפלאפל בבאר שבע, הרי הוא ראם כהן, חבר בנבחרת הנוכחית של "כוכב נולד" ומועמד לזכייה, מצווה על אנשי התוכנית: "בואו ניקח שיר ישראלי וננכס אותו לזמר הים תיכוני".

כמו חייל ממושמע בחיל המהפכה הסתער כהן על אחד מנכסי צאן הברזל של התרבות העברית, "עטור מצחך", וכבש אותו בביצוע לא רע בכלל.

שתי מסקנות: הראשונה - המהפכה התרבותית השקטה העוברת עלינו רחוקה מלהסתיים. השנייה - זמרים "ים תיכוניים" לא מפסיקים לחדש שירים מוכרים לא כי הם רוצים להתפרסם. הם עושים את זה מתוך אידיאולוגיה. (גלעד רייך)

הפמיניזם מת! יחי האגואיזם

השנה היא 2009, והמילה פמיניזם היא מיושנת ובלתי רלוונטית כמו התלבושות של צביקה פיק בכוכב נולד. בתחילת השבוע נדמה היה שאולי דווקא הסדרה החדשה "מחוברות", שעלתה השבוע לשידור יומי ב"הוט", תעלה קצת סומק בלחיי הפמיניסטיות ותשיב את כבודו האבוד של המין המקופח באמצעות תיעוד יומיומי של חמש נשים, מפורסמות יותר (דנה ספקטור) ופחות (תלמידת התיכון חנה רטינוב).

הפרק הראשון עורר ציפיות אופטימיות למעין גרסה נשית ותזזיתית בהרבה של "יומן" הפרלובי, אבל אחרי צפייה בחמשת הפרקים הראשונים קשה להמנע מהמסקנה המטרידה: עולמן של הגיבורות צר כעולם נמלה. ספקטור, עיתונאית נשואה ואם לילדה, מהגגת על "הגיהנום הבורגני" שבו היא נכלאה בעל כורחה גם כשהיא יושבת על חוף הים; רחימוב, האותנטית והמרגשת ביותר מבין החמש, ראתה כנראה יותר מדי סרטים של טוד סולונדז ומתעקשת לצלם את עצמה מעשנת סיגריות או יושבת על מעקה ביטחון, תמיד עם אותה הבעה של "או-כה-קשים-חיי-המתבגר-שאף-אחד-לא-מבין-את-עומק-כאבו"; מירי חנוך עסוקה בלנבור בשאלה הקיומית האם זה מוסרי או לא להתנשק מול ילדיה מנישואיה הראשונים עם בעלה השני; הבלוגרית ליאת בר-און מכלה את זמנה (ואת זמננו) בציפייה לשיחת טלפון מבחור או סתם לסטוץ מזדמן; והבלוגרית בת ה-22 אליזרין (זרוב.קום) עסוקה בללבוש ורוד ולדבר על סקס בתחכום ועומק של בחורה בת 14.

חמש נשים שונות, כולן מתגוררות בתל אביב או בערי הלוויין שלה (ואכן, גבעתיים וחולון מעולם לא נראו אכזריות ומשמימות כל כך), וכולן עוסקות 24 שעות ביממה בעצמן. "האם אני מסופקת? האם אני מאושרת? האם אני מאושרת אבל בדרך להיות אומללה? האם אני עושה מספיק סקס? יותר מדי סקס? האם אני מבזבזת יותר מדי כסף?" - מעולם לא נעשה שימוש נרחב כל כך בגוף ראשון יחיד. פוליטיקה? עזרה לזולת? גידול ילדים? קריאת ספרים? צריכת תרבות שהיא לא עיתון יומי? את זה תשאירו לשלי יחימוביץ'. (נטע אלכסנדר)

הפרסומת הכי מרגיזה על המסך

כמה אטימות וטיפשות יכולה להכיל פרסומת אחת? כנראה שהרבה. הפרסומת החדשה של סלקום מציגה חבורה של חיילים כשהם משחקים כדורגל עם פרטנר דמיוני מעברו השני של חומת ההפרדה. את האנשים מעבר לחומה, פלשתינים יש להניח, אנחנו לא רואים. "מה בסך-הכל כולנו רוצים?" שואל הקריין, "שיהיה קצת כיף!" עונים החיילים בזמן שהם מתמסרים ביניהם בכדור. מנקודת המבט הישראלית, החיים בצל חומת ההפרדה הם כיף חיים, או כמו שאומר השיר המלווה את הפרסומת: "יופי, טופי, אחלה בחלה".

אנשי אקדמיה והיסטוריונים עוד יעשו מטעמים מהפרסומת הזו, שמוחקת בחיוך את כל המשמעויות הפוליטיות והחברתיות שקשורות לחומת ההפרדה או לאנשים הלא נראים הנמצאים מאחוריה (אבל, וואלה, יודעים לבעוט בכדור).

בינתיים, כסמל מובהק לעצימת העיניים והניכור אל הזולת בחברה הישראלית, כל מה שאפשר לעשות כנגד הפרסומת הדוחה הזו הוא פשוט להתנתק מ"סלקום". (גלעד רייך)

למה ההצלחה של עמליה דיין היא לא ההצלחה שלנו?

עמליה דיין, נצר לדבר הכי קרוב שיש בישראל למשפחה אצולה, נכנסה השבוע לרשימה היוקרתית של 200 אספני האמנות הגדולים בעולם.

דיין ובעלה המיליונר מתחככים ברשימה הזו עם אנשים דוגמת רומן אברמוביץ', צ'ארלס סאצ'י ונסיך ליכטנשטיין, האנס אדם השני. אבל דבר אחד שחסר בכל הכתבות שסיקרו את כניסתה של דיין לרשימה, הוא אמנות.

התייחסות כלשהי לאמנות שאינה קשורה בכסף. ואל תתנו לכותרת האריסטוקרטית להטעות אתכם - אספני האמנות הגדולים בעולם הם, לפני ואחרי הכל, אנשים עשירים מאוד. אנשים עשירים מאוד שבמקום (או בנוסף) להשקיע את הונם בנדל"ן או בקבוצות כדורגל בחרו להשקיע אותו באמנות. אמנות שנמכרת טוב. זוהי הדרך הקלה לצרוך ולכתוב על אמנות - כמה יש לך ממנה וכמה כל זה שווה.

לפני ארבע שנים פתחה דיין גלריה בניו-יורק יחד עם שותפה איטלקיה, סטפניה בורטולמי. תקוות רבות תלו אז בשוק האמנות הישראלי המצומק בהצלחתה של דיין. היו שהאמינו כי היא תוכל להגדיל את הנפח של ישראל בשוק העולמי וליצור התעניינות באמנים מקומיים. אבל דיין החליטה לסגור את הגלריה הזו לאחר שנתיים בלבד, ועברה להיות סוחרת אמנות. ככזו, היא עושה לביתה - קונה אמנות ומוכרת אותה במחירים גבוהים יותר - וזה באמת סדר גמור, אבל הצלחה ישראלית? פריצה לשוק האמנות הבינלאומי? ההצלחה של דיין היא לא יותר מהצלחה כלכלית, ואפילו הכסף שלה לא מקומי - הוא לגמרי ירוק. (סהר הראל)

קאלט השבוע

קרול לוגו בת ה-62, אמא לשלושה ילדים, העובדת כקופאית בסופרמרקט, מנסה להיות סוזן בויל האמריקנית ורוקדת במרץ באודישנים של America's Got Talent, תןך כדי שהיא משלבת גם את "הליכת הירח" של מייקל ג'קסון המנוח.