לילות אל. איי: להירדם משעמום

רע רע רע ועוד 397 פעמים רע. ואולי, לגיוון, במילותיו של אחד הצופים שיצאו מהקולנוע, זה "סרט תחת". מעטים הסרטים שניחנו ביכולת לגלות כבר מהרגע הראשון מאיזה חומר עלוב הם עשוים. "לילות אל.איי" הוא אחד מהם.

הו, האימה, האימה. מלב הייאוש, מתהומות האפלה, ישבו שני צופים והרגישו שהם נמצאים עכשיו, ממש עכשיו, במתקן חקירות מספר ארבע בבסיס הכליאה בגואנטנמו. החוקרים לא היו שם. היו רק שני כיסאות ומסך. על המסך הפציעה הסצנה הראשונה ונראתה משניותיה הראשונות חשודה. אחר-כך באה הסצנה השנייה וחתמה סופית את גורלו של הסרט: הוא הולך להיות רע. רע מאוד.

לא יעזרו בילי בוב ת'ורנטון, קים בייסינגר, מיקי רורק, וינונה ריידר, כריס אייזק. לא יעזרו ההפקה, התקציב, הלוקיישנים. "לילות אל.איי", הוא עדות מאוד לא נוחה לתעשיית ענק שברגעיה הגדולים מסוגלת לגלם את הפנטזיות הילדיות העמוקות ביותר שלנו, וברגעי השפל שלה - והם רבים - משקיעה הון ענק בעצלות, באינפנטיליות, בכלום.

הכלום, כמובן, הוא נושאו המרכזי של "לילות אל.איי", שעלילתו מתרחשת בתחילת שנות ה-80. שוב, מוצגת העיר הזאת כעיר הכלום, כלום רגשי ומוסרי שמשתלט על יושביה העשירים ומרוקן את המשמעות מיחסיהם עם זולתם ועם עצמם. הסיפורים, כמה מקורי, מצטלבים זה בזה.

הינה כמה מהם: מפיק-על הוליוודי מנסה לחזור לאישתו הדיכאונית אחרי שניהל רומן עם שדרנית טלוויזיה; בנו מנסה למצוא משמעות ביחסיו עם חברתו הבלונדינית, שקופצת ממיטה למיטה; חברו נוסע עם אביו השתיין והלא יוצלח לחופשה בהוואי; ויש עוד. והם כולם משוחקים ומבויימים וערוכים ומתוזמרים ביד גסה, בוסרית, נאיבית.

"תמונות קצרות", "מגנוליה", "התרסקות" ועכשיו גם "לילות אל.איי": מדי כמה שנים נפלטת גירת העיר לוס אנג'לס בדמותו של סרט פסיפס אנושי, סרט שבו הסיפורים מצטלבים זה בזה והחוט המקשר ביניהם הוא הגסות והאלימות והריקנות וחוסר היכולת ליצור קשר שליו בין בני אדם.

למרות ההישגים הרגשיים והמבניים של "תמונות קצרות" ו"מגנוליה", יש משהו שתמיד נשאר גס או פשטני או קולני מדי בז'אנר הזה ובאופן שבו הוא מתאר את האמריקנה. יש בו משהו שמפספס את כובדה של הריקנות ואת רצינותו של הכלום. "לילות אל.איי" אפילו לא מתחיל לשאת על כתפיו את הכובד הזה. יותר מהכל, הוא דומה לשאריות של קייטרינג יקר מאוד שנזרקו אל הפח. בזבוז.