דרים ת'יאטר: בגלל המעריצים, בשביל המעריצים

"פתאום כולם יצאו מהחורים", אומר מתן בריל, אחד הפעילים המרכזיים במועדון המעריצים הישראלי של להקת "דרים תיאטר". "במשך שנים אנחנו צועקים שזאת להקה גדולה, עם קהל גדול בארץ, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע. דממת אלחוט. מפיקים לא רוצים להביא את הלהקה לארץ, בעיתונים לא כותבים עליה מלה, ואני כמובן לא מדבר על הרדיו הישראלי. ופתאום, מרגע שהתברר כמה אנשים קנו כרטיסים להופעה - הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. עיתונאים רוצים לדעת מה הסיפור של 'דרים', מפיקים ברדיו רוצים לאסוף חומרים כדי לעשות ספיישלים. ספיישל על 'דרים תיאטר' בגלגל"צ. אני מצטער, אבל זה נשמע לי כמו בדיחה. עכשיו נזכרתם?"

הידיעה מלפני כמה חודשים על כך ש"דרים תיאטר" תבוא להופעה אחת בישראל, שתתקיים היום בגני התערוכה בתל אביב, לא הייתה עילה מספקת להפסקת ההתעלמות הגורפת מהלהקה הזאת. הרדאר של התקשורת לא ציפצף. אבל כמה שבועות לאחר מכן, כשהתברר שבשל ההתנפלות על הכרטיסים ההופעה לא תוכל להיערך בביתן 1 בגני התערוכה אלא תועבר לאתר צמוד מתחת לכיפת השמים, היה ברור שזאת תופעה יוצאת דופן, שמחייבת התייחסות.

ביתן 1 בגני התערוכה מכיל כ-6,000 איש. מוריסי הופיע שם בקיץ שעבר. כריס קורנל יופיע שם מחר, מחוזק בהופעת חימום מושכת קהל של "משינה". שורה ארוכה של מוסיקאים פופולריים ומתוקשרים, מאיאן בראון ועד "סייפרס היל", היו אמורים להופיע בביתן 1 בשנים האחרונות, אבל ההופעות שלהם הועברו לאתר אחר, קטן יותר, בשל מכירת כרטיסים דלה מהצפוי. זה לא כל-כך נעים, ומאוד לא רווחי, לראות חלל הופעות עצום חצי ריק.

והנה באה "דרים תיאטר", עם השירים המסובכים והבלתי נגמרים שלה, שיכולים להימשך גם 20 דקות, ועם העדר החשיפה המוחלט שלה ברדיו ובעיתונות, וגם ההופעה שלה מועברת מביתן 1, אבל מהסיבה ההפוכה: מכירה מסיבית של כרטיסים. הפקת המופע מדווחת על מכירה של יותר מעשרת אלפים כרטיסים, אבל משיחות עם הגרעין הקשה של מעריצי "דרים תיאטר" עולה שייתכן כי המכירות עומדות "רק" על כ-8,000 כרטיסים.

כך או כך, זאת הצלחה מסחררת, הפתעה גדולה, שיעור מאלף על הפער בין חשיפה לפופולריות וגם תעודת כבוד לקהל של "דרים תיאטר": לאגף הפסיבי שלו (כל אותם אלפים שיבואו להופעה) ובמיוחד לאגף האקטיבי - מספר קטן יותר של מעריצים כבדים, שעצם קיומה של ההופעה נזקף במידה רבה לזכותם.

מטוס שלם לטורקיה

"גם אם ההופעה הזאת לא קרתה בגללנו, היא לא הייתה קורית בלעדינו", אומר מתן בריל. שנים של סירוב מצד מפיקים ישראלים לא גרמו למעריצים של "דרים תיאטר" להתייאש. הם המשיכו לומר לכל מפיק שרצה לשמוע, וגם לאלה שלא, שללהקה יש קהל גדול מאוד בישראל, עד שלבסוף חברת "הדרן" השתכנעה. לצד הלחץ על מפיקים, השדולה הישראלית של "דרים תיאטר" דיברה גם על לבם של חברי הלהקה. לכל סיבוב הופעות יצאה משלחת מכובדת מישראל, ולאחת ההופעות בטורקיה מעריצי הלהקה מילאו כמעט מטוס שלם. "חברי הלהקה הבינו שיש להם כאן קהל רציני", אומר טל עופר, מנהל מועדון המעריצים הישראלי של "דרים תיאטר". "הם לא יכלו להתחמק לאורך זמן מלבוא לכאן".

"'דרים' זאת לא להקה שאתה נכנס אליה בצורה קז'ואלית", אומר ניר סלגי, איש הייטק בן 32 שנסע עד כה לעשר הופעות של הלהקה בחו"ל. "או שזה הופך להיות העולם שלך, או שאתה לא בקטע. אין חצי דרך". מה יש במוזיקה של "דרים תיאטר" שהפך את עולמו? "אני אוהב מוזיקה כבדה, מוזיקה עם בשר", אומר סלגי, "ומוזיקה כבדה זה בדרך כלל מטאל. אבל אני לא אוהב מוזיקה פשטנית, ורוב המטאל הוא פשטני. אצל 'דרים' יש את השילוב המושלם בשבילי: זה גם כבד וגם מתוחכם. אתה יכול להקשיב לשיר 50 פעם, ועדיין תגלה בו דברים חדשים".

"דרים תיאטר", שהחלה לפעול באמצע שנות ה-80, לא המציאה את הז'אנר שנקרא פרוג-מטאל, שילוב בין רוק מתקדם למטאל. להקות כמו "דיפ פרפל" ו"ראש" היו שם לפניה. אבל היא שיכללה את הז'אנר והוסיפה לו את הממד הווירטואוזי.

השילוש הזה - רוק מתקדם, מטאל, נגינה וירטואוזית - יכול להסביר מדוע אין ללהקה קיום בספירה התקשורתית. הרדיו לא מתעסק עם מוזיקה מורכבת, בוודאי לא מורכבת וארוכה, ורוב מבקרי המוזיקה אדישים למטאל, סולדים מרוק מתקדם וחושדים עמוקות בנגנים וירטואוזים.

אבל הקהל, כמו תמיד, לא מתרשם מהטעם של מכתיבי הטעם. "אחת הסיבות שהרבה אנשים רוצים לראות את 'דרים' היא שהלהקה הזאת מעניינת כמה סוגים של קהלים: גם את הקהל של המטאל, גם את הקהל של הפרוגרסיב, גם אנשים שאוהבים ג'ז", אומר מתן בריל.

ניר סלגי מצביע על סיבה חשובה נוספת: "חברי 'דרים' הם נגנים כל-כך טובים, שכל גיטריסט, גם אם הוא לא אוהב את הלהקה, ירצה לראות את ג'ון פטרוצ'י, וכל תופיסט, גם אם הוא לא אוהב את הלהקה, ירצה לראות את מייק פורטנוי".

סלגי צודק, והוא לא מדבר רק על גיטריסטים ומתופפים מקצועיים, אלא גם על חובבים. בפילוח שעושים יבואני הופעות בבואם להעריך את הקהל הפוטנציאלי של להקה זו או אחרת, ספק אם הם מקדישים רובריקה מיוחדת לקבוצת הנגנים, מקצועיים וחובבים. אבל זאת קבוצה גדולה ונלהבת. לפני כחצי שנה, כשהבסיסטים סטנלי קלארק, ויקטור ווטן ומרקוס מילר הופיעו בהיכל התרבות, גדשו את ההיכל 2,500 צופים, רבים מאוד מהם בסיסטים בעצמם. הם באו לראות שלוש "מפלצות בס" מנגנות. וכך יהיה גם עם מפלצות הגיטרה, התופים והבס של "דרים תיאטר".

מתוחכם עם נשמה

"דרים תיאטר" מעוררת גם לא מעט אנטגוניזם. "יש לי חבר שבכל פעם שהוא שומע את השם 'דרים תיאטר', הוא מוציא מהכיס מחשבון ומתחיל לתקתק", צוחק מעריץ הלהקה ראובן פוגטש, סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה, בן 27. המסר של המחווה עם המחשבון ברור: חברי הלהקה מואשמים בכך שהם טכנאים עילאיים שלוקים בסעיף הנשמה והרגש.

"אני יכול להבין מאיפה באות הטענות האלה", אומר פוגטש. "יש אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם שבירות של מקצבים, למשל, שזה דבר ש'דרים' עושים המון. זה פשוט מוציא אותם מדעתם".

גם אנשים שמסוגלים להתמודד עם שבירות מקצבים עשויים להסתייג לפעמים מהמוזיקה של "דרים תיאטר". חלק מהשירים של הלהקה נשמעים כמו הרמה להנחתה בשביל הנגנים, כמו תירוץ לצאת לסולו, יותר מאשר כמו שירים שעומדים בזכות עצמם. "מי שמחפש שירים שהם מקשה אחת, לא בטוח ש'דרים' היא הלהקה בשבילו", אומר פוגטש. "זאת מוזיקה עם הרבה רבדים, הרבה חלקים, שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו".

את הטענה בדבר העדר רגש הוא דוחה מכל וכל, כמו כל מעריצי הלהקה. "זה חסר שחר", הוא אומר. "לאנשים יש התניה כזאת, שאם משהו הוא מתוחכם אז אין בו נשמה. כששמעתי את 'דרים' בפעם הראשונה, המוזיקה הרימה לי גם את רמת הרגש וגם את רמת ההנאה מהמורכבות המוסיקלית. ואני מוכן להתווכח עם כל מי שחושב שג'ון פטרוצ'י הוא גיטריסט בלי feel. יש לו רגעים שהוא יודע לגעת בצוואר של הגיטרה במקומות הנכונים ולסחוט את הצלילים בצורה שמנגנת לי על הרגש".