חברים דמיוניים מפתחים כישורים חברתיים

ידידי טינטן

לי יש ידיד, ושמו טינטן,

והוא קטן, קטון קטן,

והוא קטן מאוד, מאוד,

והוא שלי, והוא - בסוד.

אך הוא ישן במיטתי,

והוא אוכל מצלחתי,

והוא תמיד, תמיד איתי -

ידידי טינטן, טינטן.

ואיש עוד לא ראה אותו,

ואיש עוד לא שמע אותו -

לא אמא ולא אבא,

לא סבתא ולא סבא.

אך הוא ישן במיטתי...

ואז הכל רוגזים עלי,

ואז הכל קובלים עלי,

אוי, דני-דני-דן!

ואין יודעים כי זה טינטן -

ידידי טינטן.

אך הוא ישן במיטתי...

• מילים: מרים ילן שטקליס
• לחן: קובי אושרת

חברים דמיוניים עוזרים לילדים צעירים ללמוד כיצד לתקשר. כך קובע מחקר משותף של מדענים מאוניברסיטת לה-טרוב שבאוסטרליה ומאוניברסיטת מנצ'סטר.

אוון קיד, פסיכולוג מלה-טרוב, מסביר כי הורים המודאגים מחבר דמיוני של הילד צריכים להרגע, משום שילדים שממציאים חברים או "מאנישים צעצועים" אינם בעייתיים ואינם בודדים, אלא יוצרים תקשורת חברתית טובה יותר ויצירתיים ביותר. "חבר דמיוני זה דבר טוב", אמר.

ד"ר קיד ואנה רובי מאוניברסיטת מנצ'סטר ביקשו מילדים בני ארבע, חמש ושש - כולל מילד אחד שהיו לו שמונה חברים דמיוניים - לתאר דמויות בספר. הם גילו כי אלו שהיו להם חברים דמיוניים היו טובים יותר במידה משמעותית בתקשורת בין אישית לעומת אלו שלא.

לדברי ד"ר קיד, כדי להעביר מידע לאדם אחר יש צורך להבין מה עליו לדעת. השיחה עם חבר דמיוני מאפשרת לילדים לתרגל זאת משום שהם צריכים "להמציא את שני צידי השיחה". מבין 44 הילדים שהשתתפו במחקר, ילד אחד דיווח על חברה בשם שרה, שגידלה דרקון כחיית מחמד. אחר נהנה מחברות עם משפחה דמיונית, גברת ואדון דרילר שלהם שני ילדים. לאחד הילדים הייתה עגבניה דמיונית בשם "בודר" ותפוח אדמה בשם "באן", סיפרו החוקרים.

65% מהילדים בגילים 9-3 - שכיחות גבוהה יחסית - נהנו מחברתם של חברים דמיוניים. המחקר הראה כי הרעיון שילדים אינם יכולים להבדיל בין חברים אמיתיים לדמיוניים הוא מופרך בעיקרו. המשתתפים קטעו לפעמים את השיחה עם חברים הבלתי נראים כדי להסביר "זה לא אמיתי, אתה יודע. זה רק כאילו".

הילדים השתמשו גם בחברים הדמיוניים שלהם כדי להצליח להבין את העולם סביבם. לאחד הילדים הייתה אישה דמיונית ותינוק דמיוני, סיפרו החוקרים, אך האישה לא הייתה האם של ילדו. האם הייתה אחות שנסעה בעולם. כשנשאל היכן האישה ענה הילד: התגרשתי ממנה. היא דיברה יותר מדי".

עובדה מעניינת נוספת הייתה שבמקרים בהם האשימו הילדים בהתנהגות הרעה שלהם את החברים הדמיוניים, הם ידעו להפריד בין האני הטוב לאני הרע. למרות ה"בלאגן" שחבר דמיוני יכול להביא איתו, ד"ר קיד מייעץ להורים דווקא "ליהנות ממנו".