הקוזק הנגזל ו-44 הנתבעים

ביהמ"ש דחה (יום ד', 4 במרץ 2009) תביעה שהוגשה בלשון הרע על הסף.

התובע הוא אב אשר נגזרו עליו 16 שנות מאסר בגין פגיעה בבתו, והנתבעים הם בנותיו, גרושתו, ועוד בני משפחה רבים אשר מספרם מגיע ל-44. היות וכתב התביעה לא גילה כל עילה, כלל השמצות רבות ועלה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, מצאה השופטת נילי מימון מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים לנכון לדחות את התביעה על הסף. מדובר בצעד נדיר אשר מבתצע במקרים קיצוניים, ודמה כי אדם אשר הורשע בדין ותובע את בני משפחתו, ורואה בעצם גזר הדין כנגדו ובעצם כתב האישום כנגדו את לשון הרע, נכנס לגדרי מקרה קיצוני, שלא לאמר גרוטסקי זה.

אך מבין השיטין עולה עוד שאלה: אם נתעלם מקיצוניותו של מקרה קצה זה, האין הציבוריות הישראלית מלאה כרימון במורשעים אשר הופכים למאשימים ולקורבנות בעיני עצמם? נכון, זהו מקרה קצה, ועל כן הוא גרוטסקי ומגוחך, ועילת הדחייה על הסף של התביעה הייתה חדה כתער.

אך מה עם כל אותם מקרים שבהם קוזקות-נגזלות מקצועית, התקרבנות מקצועית של תוקפן ופוגע מעורבת בנימוקים ברי טעם, מתובלת בקהל אוהדים אשר צועק "הוא זכאי" ו"נתפר לו תיק", ואף מעוררת פולמוס חריף שמוצא לו אוזן קשבת? מה כאשר אלמנטים של קוזגות-נגזלות שכזו משתרכים להם בכמה טענות צודקות, עד שלא ניתן להבחין שזעקת הקוזק הנגזל היא העיקר, והטענות בנות-הטעם הן התפל?