היועץ רובינשטיין תוקף את בלגיה: התביעה נגד אריאל שרון - אקט פוליטי

היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, תוקף את התביעה ומערכת המשפט בבלגיה, על ההחלטה לקבל את התביעה שהוגשה בבלגיה, בבקשה להעמיד לדין את ראש הממשלה אריאל שרון לדין בפרשת סברה ושתילה.

רובינשטיין התייחס לנושא זה, בהרצאה שנשא בלשכת עורכי הדין בחיפה. לדבריו ניתנת משמעות רבה, שכן רובינשטיין מצוי בפרטי המגעים מול התביעה הבלגית - בשאלת ההליכים המשפטיים העומדים להינקט בבלגיה כנגד שרון.

"התביעה בבלגיה", אמר רובינשטיין, "נגד ראש הממשלה אריאל שרון וקצינים בכירים לשעבר - ואגב חובת המדינה להגנתם, איננה קשורה לשאלה אם הם ממלאים תפקיד כיום אם לאו - תביעה זו היא אקט פוליטי ולא מעשה משפטי של ממש, גם אם התביעה ומערכות המשפט בבלגיה פועלות במסגרת משפטית, כפי שהן מפרשות את תפקידן. האירוניה בדבר היא שמדינת ישראל היא היחידה שהקימה ועדת חקירה בקשר לנושא שברה ושתילה, וגם נקבעו סנקציות מנהליות שונות נגד הנוגעים בדבר, והיא לא החליטה על הליכים פליליים - אבל מה לזאת ולפתיחת ההליך הפלילי בבלגיה כתום שני עשורים?".

רובינשטיין מציין, כי האזרח הישראלי נחשף בתקופה האחרונה לבינאום המשפט, דבר ממנו הוא מזהיר שנים רבות: "המגמה במערכת הבינלאומית כיום היא להרחבת האכיפה הפלילית הבינלאומית. ביטוי לכך היה בבתי הדין הבינלאומיים המיוחדים שהוקמו בעניין יגוסלביה לשעבר ורואנדה. ביטוי קבוע לכך יינתן משיוקם בית הדין הפלילי הבינלאומי, וביטוי לכך הם החוקים הפנימיים של מדינות שונות המאפשרים החלת סמכות בינלאומית על פשעי מלחמה לבתי המשפט שלהן, תוך אפשרות להסתייעות בצווי מעצר בינלאומיים. הדוגמה היא מה שאירע לפינושה בלונדון על-פי צו של שופט ספרדי, ומה שמנסים לעשות - להבדיל - לראש הממשלה ולמספר קצינים בכירים לשעבר בקשר לסברה ולשתילה בבלגיה".

רובינשטיין הוסיף עוד:

"בדברי כראש משלחת ישראל בוועידת רומא שבה הוחלט על הקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי, ציינתי כי העם היהודי שחווה את השואה, היה מראשוני התומכים, עוד בשנות הארבעים המאוחרות, בכינונו של בית דין בינלאומי קבוע. ואולם, לפתח הרעיון הנאצל רבצה חטאת של פוליטיזציה עמוקה, בין השאר הכנסת סעיף ההופך את ההתנחלויות לפשעי מלחמה, לא פחות, וכן שימוש לרעה בהקשרים אחרים וסכנה לתביעות נגד מדינאים, קצינים בצה"ל ואנשי ביטחון הנוטלים חלק במאבק הביטחוני, ואולי גם אחרים המעורבים בקבלת ההחלטות. לכן, בסופו של דבר, ולמרות התמיכה המוסרית ברעיון שבבסיס הקמתו של בית הדין, התנגדתי להצטרפות ישראל לאקט הסופי של הוועידה, וכן התנגדתי אשתקד - בלב כבד אך מתוך שכנוע עמוק - לחתימת ישראל על האמנה, מתוך גישה מוסרית משפטית ומתוך ההנחה כי בית הדין לכשיקום, עשוי לשמש חרב נגד ישראל. ראיתי חשיבות מוסרית מהתרחקות ממה שנראה כמעשה העלול להיות לפוליטיזציה בכסות משפטית, על תוצאותיה הממאירות, גם אם חלק מן התומכים בו מאמינים בכנות, כפי שהיינו אנו רוצים להאמין, בייעודו ובחשיבותו. הממשלה, בשלהי שנת 2000, סברה אחרת ממני והחליטה לחתום על האמנה (אין מדובר בשלב זה בהצטרפות)".