דפש מוד: היה גדול, למרות הכל

ההתקהלות באזור איצטדיון רמת גן, שבו נערכה אמש הופעתה של "דפש מוד", החלה כבר בשעות הצהריים המוקדמות. קבוצות של צעירים התמקמו להן על המדשאות הצרות המקיפות את האיצטדיון ואת קניון איילון, שותות את הבירה האחרונה במחיר סביר שיראו הערב ונישנשו סנדוויצי'ם. דוכני חולצות לא רשמיות של הלהקה הוקמו על שולחנות מתקפלים. הקונים עצמם יכלו להרכיב יחד ארכיון מקיף של חולצות הלהקה, כולל החולצה של אותו מסע הופעות מושמץ ב-2006, שבמהלכו הבריזה "דפש מוד" מישראל.

בין הדמויות הצפויות באירועים מהסוג הזה (בני 35-25 מהמעמד הבינוני, כמה נערות בלבוש שחור והוותיקים עם חולצות הטי הדהויות), היו גם את הבחורים בעלי המבט העצוב, שקראו בקול "האם למישהו נשאר כרטיס עודף", מתבאסים מול חוסר ההיענות לתחינותיהם. בשלב זה הקהל נותב היטב על-ידי המשטרה ולא נצפו תקריות אלימות, גם לא התרגשות יתרה. "זאת ממש מסיבת איחוד של התיכון שלי!" קראה אשה צעירה, לנוכח כמותם המרובה של חברי הילדות שלה.

כש"טרי פויזן", מופע החימום המקומי, עלו לבמה כבר כשליש מהאיצטדיון היה מלא. הלהקה זכתה לתשומת לב מהנוכחים ונראה שנהנתה מאוד מהשתתפותה באירוע. לואיזה קאהן שילחה לאוויר את בלון ההליום בצורת במבי שקישט אותה. ואז קרתה התקלה הראשונה: קרן או, סולנית ה"יה יה יז", החימום השני ל"דפש מוד", קראה: "ערב טוב תל אביב!". בכירי עיריית רמת גן, שאירחה את ההופעה, בוודאי נעו בחוסר מנוחה. דרך אגב, גם דייב גהאן חשב שהוא בתל אביב. בחצי השעה שנשארה לשרוף בין סיום הגיג של "יה יה יז" ותחילתו של המופע המרכזי של הערב, הוקרנו על המסכים שקופיות אזהרה בסגנון "אין לרדת מהיציעים אל כר הדשא", "הישמעו להוראות המשטרה", "תהנו מסיבוב ההופעות, ואל תשכחו שהכל התחיל בארץ הקודש" וגם סרטון שיצר מועדון המעריצים של הלהקה, שכלל קצת קריוקי והרבה צווחות שמחה חדות של חברי המועדון, שנראו קצת סוריאליסטיות כשנצווחו אל מול אותם חברים בדיוק, ועוד כמה עשרות אלפים מאזרחי ישראל. כשהאורות כבו לבסוף, רק אלפי מצלמות סלולריות זרחו בחשיכה. האגרופים הורמו לאוויר וההופעה התחילה.

הם לא שרו את "I just can't get enough", אבל הם גרמו לכך שזה מה שירגישו עשרות אלפי האוהדים שלהם אתמול בלילה. אם לצטט מ-"Enjoy the silence", שאותו הם כן שרו, בביצוע מעולה, כל מה שמעריצי דפש מוד רצו, כל מה שהם היו זקוקים לו, היה אתמול בהישג ידם. גם מי שלא נמנה עם המעריצים, וישב ביציעים המרוחקים ומדללי החוויה, אפילו הוא הרגיש שזאת הייתה הופעה טובה מאוד.

הדיון לפני ההופעה התמקד בשאלה אם דפש מוד ינגנו "יותר מדי" שירים מהאלבום חדש שלהם. זאת שאלה טיפשית וגם פרובינציאלית. בוודאי שהם ניגנו לא מעט שירים חדשים, השירים החדשים הם ההווה שלהם. השאלה האמיתית הייתה אם דפש מוד תנגן את השירים החדשים, וגם את הישנים, באותו רפיון מסוים שאיפיין את האלבום החדש (והחלש יחסית), או שבגרסת האיצטדיון היא תתעלה על עצמה ותגיש דרמה דפש מודית במיטבה.

והיא הגישה. היא לא הייתה מסעירה לכל אורך הדרך. זאת לא הייתה הופעה גדולה, רחוק מזה. מרטין ל. גור הוא לא הגיטריסט הכי טוב בעולם, ודייב גהאן לא הרשים כאישיות שיש לה מה לומר חוץ מ"גוד איבנינג תל אביב!". היה אפילו רגע מביך עד מאוד בשיר "Peace", כשגהאן ניסה להפעיל את הקהל וזה לא נענה (ובצדק: זה שיר רע ולא אמין).

אבל אלה כתמים קטנים, שאולי מנעו מההופעה להמריא אל מחוזות הנפלא אבל לא באמת עצרו אותה. כי בחצי מהשירים לפחות, דפש מוד הצליחו ליצור את השילוב האופייני רק להם בין רוקנרול לסינתסייזרים, בין עוצמה לפגיעות, בין ביט רפטטיווי למלודיות מרגשות. וגהאן שר חזק וברור וייצרי. ומה שהכי חשוב: דפש מוד נהנתה אתמול מהמגבר הכי טוב בעולם: עשרות אלפי אנשים שחיכו שלוש שנים לראות אותה, והרעיפו עליה אהבה בהתאם.