שני ספרי ילדים שחובה שיהיו בכל בית

יש ספרים שרק מתחילים לקרוא בהם ומיד מרגישים - זו אהבה. זו בטח קלישאה, אבל גם רגע נדיר, כשספר גורם הנאה כזאת גדולה, וכמעט מתחשק ללטף את הדפים, את המלים, את האיורים. "מי מכיר את תנינה?" של נורית זרחי הוא מין ספר כזה. ספר ילדים, לא להאמין, הצליח לגרום התרוממות רוח כזאת, ורצון לקרוא בקול: קחו אותו ואל תעיזו להחמיץ. ככה. בלי בושה.

רוב הסיפורים בקובץ, שראה אור בהוצאת כתר, פורסמו בעבר בהוצאות שונות, ומאיה סלע ב"גלריה" כבר גוללה את השתלשלותם: מתוכנית רדיו לילדים, שבה הוקראו בחשש גדול בסוף שנות ה-70, שמא יקלקלו את הנוער, דרך ספר שראה אור ב-1978 בהוצאת מסדה וספרים נוספים בהוצאות כתר ודביר.

בקובץ הנוכחי פורסמו כל הסיפורים מן העבר, בתוספת כמה חדשים, ובכולם מככבת תנינה, המכשפה הקוסמת, אשה קטנה וקפריזית בעלת מצבי רוח כמעט אלימים, בהחלט לא דמות חינוכית משום סוג. לא פעם היא מתעללת בחתול הלבן שלה, בעצמו אישיות חסרת ביטחון וסוג של אסקופה נדרסת. תיאור כזה עשוי להרתיע, והוא נכון, אבל רק בחלקו, כי הוא אינו מביא בחשבון את כל הקסם והדמיון הפרוע של המספרת, ואפילו הפורמט המרהיב של הספר בהוצאתו החדשה, וכמובן האיורים הנפלאים, באמת יוצאים מגדר הרגיל, של המאיירת אודליה ליפשיץ.

ורק אל הדמיון אני רוצה עוד להתייחס, כי בלעדיו כל זה לא היה אפשרי: יש לזרחי מין יכולת המצאה שאין שנייה לה, משהו שאולי אפשר למצוא רק אצל ילדים, פרוע ומעופף ומבולגן, כמעט גדל פרא, אבל בתוספת הכרחית של תבונת מבוגרים. הנה דוגמה אחת, זעירה, מתוך ספר שאפשר לפתוח בו כל עמוד ולמצוא דוגמאות אחרות, טובות עוד יותר, עם אותו עולם קצת סתום והזוי ומחויך, ובכל זאת מלא פשר, שאפילו המלים חדשות בו לפעמים:

"את לא סגרת טוב את החלום", אמר קורקבן, "היה בו פתח". "הו, הו", התנשפה תנינה בבוז. "מה אתה נכנס לחלומות של אנשים אחרים?" והיא סיימה את המשפט בכעס: "ועוד יוצא משם". "טוב", אמר קורקבן, "זה חלום שלך, רק את יכולה להקטין אותו, אני לא עושה שום דבר, רק מחכה". (מתוך הסיפור "קורקבן גדול וקטן", עמ' 18).

* "מי מכיר את תנינה?" מאת נורית זרחי. איורים: אודליה ליפשיץ. הוצאת כתר. מגיל 7.

סיפורי טלפון: הזוי ומלא הומור

קסם דומה אפשר למצוא גם ב"סיפורי טלפון" של ג'אני רודארי, שיצא בהוצאת אגם. מסגרת הסיפור ייחודית: מר ביאנקי, סוכן מכירות, מסתובב במשך השבוע ברחבי איטליה, ובכל ערב מצלצל אל בתו ומספר לה סיפור בטלפון. כדי לחסוך בהוצאות, הוא מקפיד לספר לה סיפורים קצרים, כולם הזויים, מקסימים ומלאי הומור, כמו זה על הילד המפוזר שיצא לטייל, ובדרך שכח את היד, ואחר כך את הרגל והאוזן, וכל השכונה אוספת את כל החלקים ומביאה לאמא. בסוף היא מחברת אותו מחדש.

רק חבל אחד: רוב הזמן רודארי (1980-1920) לא פוחד מהדמיון, והוא משתעשע בעולם נפלא של סוכריות שיורדות מן השמים ועכברים שאוכלים חתולים מתוך ספרים, אבל אז הוא מגיע למשפט האחרון. שם, משום מה, הוא מרגיש חובה להכניס קצת סדר ומשטר, שתמיד נראים מיותרים. המאיירת יאנה בוקלר התעלמה מהמשטר והלכה בעקבותיו, בעיקר בצבעים העזים שבחרה, מין ירוק וורוד ואדום וצהוב, שהתערבבו לה בעמוד אחד, בלי כל חרטה.

* "סיפורי טלפון" של ג'אני רודארי. נוסח עברי: אורה איל; איורים: יאנה בוקלר. הוצאת אגם. לבני 5 ומעלה.