בית המשפט המחוזי בבאר שבע זיכה (יום ה', 30.4.09) את מישל ז'אנו שיוצג על-ידי עוה"ד דוד יפתח ודן ענבר, ואת ישראל גנון שיוצג על-ידי עו"ד אבי חימי, מאשמת רצח הנערה שקד שלחוב.
מדובר בפרשת רצח מלפני כשש שנים בשל טעות בזיהוי. בהחלטה ציינו השופטים בין היתר כי לא ניתן היה להרשיע את השניים על-סמך עדותו של העד המרכזי ירון סנקר בשל קשיים בעדות, גירסאות סותרות וסירובו להעיד בבית המשפט. "על-מנת להרשיע יש להעניק אמון מלא באמירותיו המפלילות של סנקר, כאשר בהתנהגותו במשטרה שידר חוסר אמינות ובבית המשפט לא פתח את פיו".
במהלך המשפט נחשפו שיטות בהן נקטה המשטרה כדי לגרום לסנקר למסור עדות בכתב שתביא להרשעת השניים. מדובר בין היתר בשבועה על קבר הבבא סאלי ופגישה עם רב צדיק - מתחזה.
פתאום היה לי "פלאש-בום"
עדותו של סנקר ניתנה במסגרת מו"מ למעמד עד מדינה. במהלך המו"מ מסר מידע רב על מבנה הכנופיות של משפחות אוחנה ואבוטבול ומידע על רציחות שבוצעו על ידם לכאורה עבור משפחות הפשע אברג'יל ואלפרון. בתמורה דרש כסף, דירה חלופית, טיסה לחו"ל ושחרורו בתום העדות.
עם זאת, באותו שלב לא הזכיר כלל את פרשת רצח הנערה. רק חודשיים לאחר מכן, בעקבות "הארה" שקיבל מסר את המידע המפליל על השניים. סנקר תיאר את אותו רגע של הארה, "פלאש-בום", כלשונו. הוא העיד כי הלך לתא וישב, "פתחתי את התנ"ך והתחלתי לקרוא... פתאום בום, בא לי פלאש-בום על הילדה הזאת".
בהמשך המו"מ הביע סנקר חשש לחיי בני משפחתו בשל הפללת עבריינים ואף איים להתאבד. החוקרים החליטו לקחת אותו לקבר הבבא סאלי זאת לאחר שהוא גילה סימני "התחזקות", חבש כיפה וגידל זקן. המטרה בהבאתו לקבר, השבעתו כי לא יתאבד. הם אף הבטיחו לו כי יעמדו לצידו ולא יותירו אותו בודד. אז סיפר את ההשתלשלות שהביאה לרצח הנערה. אך בכך לא באה החקירה לסיומה, שכן החוקרים נזקקו לעדות בכתב.
תרגיל-צדיק - עבור עדות בכתב
סנקר רצה להפנות שאלה לרב-צדיק אם מותר לו למסור עדות בכתב. אחד מחוקריו, אלימלך, הכין עבורו "תרגיל-צדיק", הפגיש אותו עם שוטר שחזר בתשובה והתחזה בפניו כרב-צדיק. סנקר תיאר את חוויית הפגישה עם "הצדיק" ואת התרשמותו ממנו לאור העובדה כי אותו צדיק היה בקבר ר' נחמן מברסלב באומן.
לדבריו, "'הרב אמר לי יש עליו סכנת מוות, סכנת חיים' אמרתי לו: 'מי זה המישהו הזה?' אתה יודע מה אומר לי, אומר לי 'שמו כישראל'... אתה יודע מה קרה לי?... קיבלתי פלאש אחושרמוטה, אתה לא מאמין... אמרתי... 'מה' מי זה ישראל גנון זה בגה... עד הרגע של הרב אמר לי שמו כישראל, אמרתי חאלאס. פה נגמר הסיפור'. סנקר עבר חוויית 'פלאש'. הרב העניק לו 'אות', סנקר מקבל כביכול חיזוק מכוחות עליונים".
השופט הנדל מתח ביקורת על התנהלות המשטרה ב"תרגיל הצדיק", בשל העובדה כי השיחה המפלילה לא הוקלטה "כדי לא לפגוע בדת". לדבריו, "המשטרה אינה יכולה ליהנות משני העולמות. מצד אחד להגן על האוטונומיה הדתית של סנקר ומצד שני לנצל את אמונתו כדי לדובב אותו באמצעות שוטר שמתחזה לרב. הצירוף אינו יכול לדור בכפיפה אחת. אם המשטרה סבורה שהתרגיל בגדר תחבולה מותרת אזי היה צריך לנהל חקירה, קרי לתעד את אמירות העד סנקר". מהלך ההפללה על-ידי הווידוי בפני הצדיק הוא מהלך נפסד אך לא פסול, כתב השופט, והוא אף הניב עדות כתובה.
צוהר לעולמו הפנימי של סנקר
אך מאחר שסנקר מסר מספר גרסאות בהמשך, והן היו סותרות, בית המשפט בחן ביסודיות את משקלן לאור אישיותו של סנקר, ולבסוף קבע כי לא ניתן להרשיע בהסתמך על עדות סנקר. השופט הנדל כתב כי תוך כדי ניהול מו"מ עם החוקרים העיר סנקר כי "כל בן-אדם שנעצר בשביל לשחרר את התחת שלו הוא מעליל עלילה על מישהו". אמירה זו הוסיף השופט, "מעניקה צוהר לעולמו הפנימי של סנקר. עבריין המכיר את דרכי הקשר בין עבריינים 'כבדים' לבין המשטרה: אם נתפסת הדרך לשחרור או להקלה בעונש היא על דרך של מסירת מידע. מידע אפשר לדעת ואפשר להמציא. כל אדם שנעצר אליבא דסנקר יהיה מוכן למסור מידע שלאו דווקא נכון ולו כדי להציל את עורו... אין בכך כדי להוכיח את המסקנה שסנקר לא מסר אמת לגבי השניים אך אפשרות זו מתחזקת נוכח אישיותו של סנקר, השקפת עולמו וניסיון חייו".
השופטים כתבו עוד כי על בעייתיות העדויות נוסף גם סירובו של סנקר להעיד בבית המשפט. בתחילת חקירתו בבית המשפט ביקש דף ועט וכתב: "שומר על זכות השתיקה". כל שאלה שנשאל הן על-ידי ההגנה והן על-ידי התביעה, הניף את הדף.
חובה לזכות כשאשמה לא הוכחה כנדרש
בסיכום פסק הדין כתבו השופטים כי החיזוקים שהובאו על-ידי המשטרה הצדיקו פתיחת חקירה אך אין בהם לבסס הרשעה בפלילים. "הנערה שקל שלחוב ז"ל נקטפה בדמי ימיה. קול דמיה זועקים מן האדמה ודורשים חיים, ואולי אף שואלים מדוע ולמה? זוהי אינה שאלה של היחיד בלבד אלא היא הופכת לדאגת הציבור. חכמינו קבעו שכל אדם הוא עולם ומלואו. אך המפיל קורבן באופן כזה פוגע בעולמות אחרים. במהלך המשפט העידו בפנינו הוריי המנוחה ואם יותר לי לציין, התרשמתי מאצילות שבה הם נושאים את כאבם, שכנראה נשגב מבינת הזולת. הוגש כתב אישום והתנהל משפט. תפקידנו כשופטים לבחון את הראיות ולהכריע את דינם של הנאשמים על-פי החומר שמוגש בפנינו. כשם שחובתנו להרשיע את האשם כך חובתנו לזכות את הנאשם שאשמתו לא הוכחה כנדרש. למעשה זוהי חובה אחת".
השופטים זיכו את הנאשמים מחמת הספק.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה