בעיות קליטה מעניקות פטור מ"דמי יציאה"

יהושע לנגסם תבע את מירס תקשורת בע"מ בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים בסכום של 13,000 שקל עקב בעיית תקשורת. מכתב התביעה עלה שהתובע לא הצליח לדבר בטלפונים ניידים במקום מגוריו, בבית שמש, עקב בעיות קליטה שלא נפתרו. "אין הצדקה לחייב אותי להשתמש במכשירים במשך 36 חודשים, כפי שהתחייבתי בהסכמים עם מירס ועליה לוותר על 'דמי יציאה'". התובע ביקש פיצוי בגין סחבת ועוגמת נפש.

בכתב ההגנה טענה מירס שרמת הקליטה במכשירים סבירה וכמו כל חברה סלולרית אחרת, אינה יכולה להתחייב לכיסוי מוחלט בכל נקודה ונקודה. לדבריה, מדוחות זמן אוויר של התובע עלה שהשתמש ברוב המכשירים במשך מאות דקות מדי חודש, "ודי בכך כדי לסתור את טענתו בדבר רמת הכיסוי במכשירים ואי-יכולתו לעשות בהם שימוש". מירס הודתה שמטעמים שירותיים בלבד, ובשל מספר המכשירים שבידי התובע, הציעה לו מגבר לשם עיבוי הכיסוי, "ולא ניתן היה להתקינו מטעמים טכניים". מירס ביקשה לדחות את התביעה.

בדיון בפני השופטת אנה שניידר, הוצג מכתב של ממונה פיקוח על השירות לצרכן במשרד התקשורת מיום 10.2.08 בו נאמר, בין היתר, שרמת השירות שהחברות חייבות לעמוד בה היא לא יותר מ-2% "שיחות חסומות" ולא יותר מ-2% "שיחות נופלות" בשעת השיא, ומירס עומדת ברמת השירות.

הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה

בסופו של דבר, השופטת שניידר קיבלה את התביעה בחלקה ופסקה שמירס תשחרר את התובע מהתחייבויותיו ללא חיוב ב"דמי יציאה" על אף שטרם חלפו 36 חודשים מיום ההתקשרות ובנסיבות העניין אין צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו. "בפועל לא הוצע לתובע פתרון מניח את הדעת לבעיית הקליטה. אומנם בסעיף 14 ז' לתנאים הכלליים להסכם ההתקשרות שבין הנתבעת לבין התובע נאמר כי הנתבעת אינה אחראית בשל נזק שנגרם או הנובע משיבושים, תקלות, העדר כיסוי וניתוקים באספקת שירותי מערכת המירס - אולם לאור הודאת הנתבעת כי אכן מגבר עשוי היה לעבות את הכיסוי ולשפר את הקליטה מבחינת התובע נראה שאכן היו בעיות קליטה באזור, שאם לא כן מדוע יש צורך במגבר?" - לפיכך, הדגישה כי נראה שאכן ישנן בעיות קליטה באזור שאין להן פתרון מניח את הדעת, "ולכן יהא זה צודק לשחרר את התובע מההתחייבות להשתמש בשירותי החברה למשך 36 חודשים מבלי לחייבו "בדמי היציאה", הואיל והנתבעת למעשה לא עמדה בהתחייבותה לפי ההסכם לספק לתובע את שירותיה באופן תקין למשך מלוא תקופת ההתחייבות".

מאידך, ציינה השופטת כי לא ראתה לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בסכום כלשהו בשל עוגמת נפש וסחבת, וזאת לאור העובדה "שהתובע הגיש את התביעה רק בדצמבר 2007 והמתין עם התלונה הפורמאלית שלו בכתב עד ליום 10.1.08, בעוד שהמכשירים נרכשו על ידו ביולי 06 ובאפריל 07 ובמשך כל התקופה האמורה עשה שימוש ניכר ברוב המכשירים, כפי שעולה מדוחות זמן האוויר המתייחסים למכשירים שברשותו".