אמצעי התקיפה. כלי הנשק של ישראל מול יוון

תסריט שבו שער אחד בלבד מול יוון מעניק לנבחרת ישראל את 4 הנקודות שהיא כל כך רוצה להשיג מצמד המשחקים הוא תסריט פנטסטי מדי. ישראל תזדקק ככל הנראה לשני שערים לפחות, ואפילו שלושה או ארבעה, אם ברצונה להשיג 4 נק'. לנבחרת כמובן לא חשוב מי כובש את השערים הללו. מבחינתה שדודו אוואט יכבוש שלושער. אך מבחינה מעשית הגולים, מרביתם ככולם, יגיעו מחוליות הקישור וההתקפה.

במבט ראשון, כוחות הכיבוש בקישור נראים דלים מדי. גל אלברמן ותמיר כהן, שצפויים לפתוח, כבשו שער בודד (אלברמן) ב-31 משחקים בנבחרת. במועדונים שלהם בחו"ל, בורוסיה מינשנגלדבאך ובולטון, הם לא כבשו אפילו שער אחד העונה. גרוע מכך: אלברמן וכהן כלל לא משחקים. המחליפים שלהם בעמדות הקישור האחורי הם בירם כיאל ורביד גזל. סך הכיבושים של השניים בנבחרת הוא 0 (ב-12 הופעות). בליגה התפוקה שלהם מעט טובה יותר אך עדיין לא מעודדת: כל אחד מהם כבש שלושה שערים ב-21 משחקים. השניים גם צברו יחדיו שישה בישולים (כיאל 4, גזל 2).

אבל ספק אם כיאל, ובוודאי גזל, יעלו על הדשא מול יוון. קשר עם סיכוי גבוה יותר לשחק הוא גילי ורמוט, שגם העונה אינו מצליח למצות את הכשרון שרבים סבורים שטמון בו, ותורם להפועל תל אביב שני שערים בלבד. כמות האסיסטים של ורמוט (6) מרשימה יותר אך לבנות עליו ככלי התקפי בנבחרת, בהתחשב בנטייה שלו להיעלם בעיקר במשחקים גדולים ובכך שמעולם לא הופיע במדים הלאומיים זה לא מאד חכם. ועדיין, נכון להיום מדברים על ורמוט כמי שיתפוס את מקומו של יוסי בניון בהרכב, במקרה שהאחרון לא יהיה כשיר.

בניון, ככל הנראה, ישחק בסופו של דבר כיוון שחשיבותו מבחינת הבקעת שערים דרמטית. בניון כבש 19 שערים בנבחרת ובישל עשרות נוספים. אצל קשטן לבניון יש פריבילגיה לנוע במרחב כשחקן חופשי ורק לחפש היכן לעקוץ. הוא גם מקבל הרבה מאד כדורים, כאשר מעמדו העליון והתלות בו ברורים לכל השחקנים. אבל בניון, חובה לזכור, לא יהיה במיטבו הפיזי בשני המשחקים מול יוון. דבר נוסף שכדאי לקחת בחשבון: בליברפול כבש בניון העונה 4 שערים ב-30 משחקים. אז נכון שהנבחרת זה סיפור אחר לגמרי. ועדיין...

קשר שכמעט אין מדובר בו, וכנראה גם לא ישחק, הוא אבירם ברוכיאן, שביחד עם ברק יצחקי הוא השחקן ההתקפי הטוב בבית"ר ירושלים. ברוכיאן סובל מפציעה טורדנית בברך שעל פי איל ברקוביץ' "עלולה לסיים לו את הקריירה", אך הוא עדיין גדול המוסרים לעומק בכדורגל הישראלי מאז אותו ברקוביץ'. ברוכיאן גם כובש לא פחות מוכשר מברקוביץ'. התפוקה שלו העונה בבית"ר היא שמונה שערים (כולל הצ'מפיונס) ושלושה בישולים כך שכדאי להתחשב בו אפילו כאופציה להרכב. קשר נוסף מז'אנר הטאץ' והפינס הוא סלים טועמה, שכמעט לא משחק העונה בסטנדרט ליאז' אך בכל זאת כבש שלושה שערים – אחד מהם בתחילת הקמפיין – ובישל אחד ב-11 משחקים בנבחרת.

מהקשרים לחלוצים. המצב כאן גם אינו מזהיר במיוחד. אליניב ברדה ועומר גולן, שצפויים לפתוח, הם לא מזן הסקוררים הקלאסיים. ברדה, שבעונה שעברה הפתיע עם 16 שערים וסיים כסגן מלך השערים בליגה הבלגית, הסתפק העונה ב-6 כיבושים. גולן, חלוץ לוקרן, כבש חמישה בעונה שעברה (חלקית בבלגיה) ושישה העונה. לפחות בבישולים הם לא רעים: ברדה במקום השלישי בבלגיה עם שמונה אסיסטים, גולן מסר חמישה. בנבחרת מאזן הכיבושים של גולן מאד לא מרשים לחלוץ (6 שערים ב-32 משחקים) ואילו ברדה מעט יותר פרודוקטיבי (3 ב-13).

זהו בדיוק המאזן של בן סהר, שבגילו הצעיר (19) כבר הוכיח את היכולת לשנות מומנטום ולכבוש במשחקים חשובים (שוויץ). סהר כבש שלושה שערים ב-10 משחקים בדה חרפשחאפ, לא מאזן שצריך לזלזל בו לנוכח חולשת הקבוצה ואי היכרותו את הליגה ההולנדית. "אם אני המאמן, בן סהר הוא הראשון שאני שם בהרכב ולצדו אני מרכיב את ברק יצחקי", אמר השבוע איל ברקוביץ', "אחד גבוה, שני נמוך; אחד חזק, שני זריז. שניהם מהירים ולדעתי הם החלוצים הכי מוכשרים".

קשה להתווכח עם הפרוגנוזיס של ברקוביץ'. יצחקי מציג העונה יכולת שבכל מדינה עם נבחרת בינונית ומטה חייבת לזכות אותו במקום בהרכב הנבחרת. תשעה שערים וחמישה בישולים – זו התפוקה שלו בבית"ר. שוב, מדובר כאן בהקשר שונה ונכון שלגולן וברדה יש הרבה יותר ניסיון בנבחרת הבוגרת. אך אם קשטן רוצה לכבוש לפחות שניים-שלושה שערים בשני משחקים, הוא צריך ללכת על השחקנים ההתקפיים הכי חמים.

עוד אלמנט שצריך להקנות יתרון קטן לצמד סהר-יצחקי על פני ברדה-גולן הוא העובדה שנבחרת לאומית, בניגוד למועדונים, פחות מאופיינת במשחק מאורגן ואינטראקציה בין שחקנים. במועדון שחקנים חיים ביחד יום יום במשך 9-10 חודשים בשנה. בנבחרת הם נפגשים ל-4-5 שבועות, ולא ליותר משלושה-ארבעה ימים פר מפגש. כשהמימד הקבוצתי פחות מודגש יש חשיבות יתרה לפעולה של האינדיבידואל. ואין ספק כי סהר ויצחקי הם אינדיבידואלים מוכשרים יותר מברדה וגולן.