אם לא לנצח, לפחות להפוך לסלב

בריכה, מוזיקה לטינית, רקדניות מולטיות, פירות טרופיים - מה אתם חושבים שייצא מכל המרכיבים האלה, אם לא קלישאה מטפטפת בטעם ספרינג-תות-בננה שעמד מלא שעות בשמש. וזה בדיוק מה שהיה פרק האיחוד. שעתיים של ריק, אין מוחלט, חור שחור שאוטוטו יבלע את הטלוויזיה. מי לעזאזל חשב שנמצא עניין בבהיה במתמודדים משתוללים בריקודי חתונות, כולל הירידה על הברכיים במעגל מסביב לזוג הלא קיים.

נקודת האור היחידה בפרק האיחוד הייתה השלב בו קיבלו המתמודדים תיאור של אדם, והיו צריכים לבחור מי מבין חברי השבט מתאים לו ביותר. אבל גם מנורת הניאון המהבהבת הזו כבתה במהרה. מה שהיה אמור להיות מאבק אנליטי חד מחשבה עם ארבע רמות של הפוך על הפוך, הסתיים כערב אמת או חובה בכיתה ד' סימה. אנסטסיה מטנפת על אופיר כי הוא הרביץ לה קודם, ואפרת תוקעת לאיתי כי היא "לא סובלת אותו". שיקולים טקטיים כבדי משקל.

העובדה ששום קו מחשבה אסטרטגי לא נתגלה במשחק הזה, היא פשוט כיוון שרוב חברי השבט המאוחד לא מסוגלים בכלל להגות אחד כזה. אבל יש לכך עוד סיבה: את חברי השבט לא מעניינת האסטרטגיה. מעניין אותם הדימוי העצמי שלהם. הם מכורים קשה לשאלה אחת: "מה חושבים עלי?". בשבקין חושב על "בשבקין המותג", אריק ואופיר מאוהבים בדמות "המושך בחוטים", ואיתי מציג את הקוקו הגזור שהיה לו, "כדי שיראו שאני לא רק שרירים. שיש משהו מעבר". היה לו קוקו. פשש, איזה עומק.

והסיבה האמיתית שבגללה חברי השבט מתעסקים בדימוי העצמי שלהם ולא באסטרטגיה, היא כי כולם, ברובד הבסיסי ביותר, כלל לא רוצים לנצח בהישרדות. הם רוצים להיות הסלב שיצא מהישרדות.

אבל עד שיהפכו כולם למשה, מלצר, חולון, הם עדיין מנסים לשחק בהישרדות, ומישהו לבסוף ייאלץ גם לנצח. איחוד השבטים מכניס אוטומטית למשחק את הספין הכי חשוב בהישרדות: מעתה המודחים הופכים להיות חבר המושבעים שיקבע לבסוף מי ינצח. לכן המטרה איננה רק להגיע לגמר, אלא להגיע לגמר עם מועמדים שיקבלו פחות קולות ממך.

טעות מקובלת היא להניח שהמושבעים בוחרים על-פי שיקול רציונלי במי שהיה המתמודד הראוי והמתוחכם ביותר. לכן "המושך בחוטים", אם יגיע לגמר, אמור לזכות בו. אבל המושבעים בוחרים על-פי יצרים בסיסיים הרבה יותר: נקמה. עלבון. קנאה. למתמודדים כמו אריק או אופיר אין סיכוי לנצח. המושבעים לא יתפעלו מהמהלכים המורכבים שגרמו להדחתם. הם רק ייעלבו. או יקנאו. או ירצו לנקום. וזו הסיבה שכל מתמודד אחר צריך לשאוף להגיע עם אחד מהם, אריק או אופיר, לקו הסיום.

אבל המתמודדים בכלל לא מסוגלים כרגע לחשוב על לוקסוסים כמו מי יישב לידם בגמר. רמת האי-ודאות סביבם גדולה מדי. הם מפוקסים על משהו הרבה יותר בנאלי: לשרוד את ההדחה הבאה. עם החזרה של אחד המודחים וכמות הבריתות הכפולות - הכל למעשה פתוח. והמתמודדים שוב לא ינהגו על-פי שיקולים רציונלים, אלא, מתוך מניעים קטנוניים בהרבה: נקמה. עלבון. קנאה. ולפי פרצופיהם של המודחים, יש להם לא מעט כאלה. לכן יש מי שיכול לזכות ביתרון: זה שיידע להשתמש בחלושותיהם של אחרים.

"חמש סכנות יש למצביא:
אם נחוש הוא עד מוות, ניתן להורגו.
אם נחוש הוא לחיות, ניתן ללוכדו.
אם מהיר הוא לכעוס, ניתן להשפילו.
אם טהור הוא וצח, ניתן לביישו.
אם אוהב הוא את אנשיו, ניתן לצערו".

סון דזה, אמנות המלחמה