תקף חסר ישע וביקש להקל בעונשו

שי שוורץ, 30, נשוי ואב לילדה, הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע על גזר דינו של בית משפט השלום באשקלון שהרשיע אותו, על סמך הודאתו, בכתב אישום מתוקן - בביצוע עבירה של תקיפת חסר ישע על-ידי האחראי עליו. על שוורץ נגזר עונש של 7 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 10 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך של 10,000 שקל.

מכתב האישום המזעזע עלה ששוורץ הועסק במרכז יום "תמר" באשקלון המנוהל על-ידי אגודת אק"ים והתבקש ב-12.7.05 לטפל ב-א.ס. יליד 1978 - המתלונן בתיק, הסובל מפיגור שכלי במצב טיפולי סיעודי וזקוק לטיפול והשגחה, באופן צמוד ואישי. באותו מועד החל א.ס. להתפרע ומששוורץ לא הצליח להרגיעו, ובעודו שוכב כשראשו ובטנו מונחים על ברכי בת שירות לאומי ששהתה עימו, תקף אותו שוורץ במכת יד חזקה בגבו ובעט בגבו. בהמשך הסיר שוורץ את נעלו מרגלו והיכה באמצעותה את א.ס. במכות בגבו ובישבנו בעודו בוכה ובעת שבת השירות הלאומי מבקשת ממנו להפסיק. לחוסה נגרמו חבלות של ממש שהתבטאו בסימנים אדומים, שטפי דם מרובים על גבו וכתפו.

חרטה כנה

בעניינו של שוורץ הוגשו מספר תסקירים של שירות מבחן, מהם עלה שמדובר בבחור מופנם המתקשה לחשוף את רגשותיו. לדברי שירות המבחן, שוורץ לקח אחריות על העבירה, אך "המעיט בחומרתה", העניק צידוקים למעשיו והתקשה לגלות התייחסות רגשית. בית משפט קמא נעתר לבקשת שירות המבחן להעניק לשוורץ תקופת ניסיון לצורך טיפול נוסף שבסופו נקבע ששוורץ: "מבטא כעס על עצמו ואשמה בהקשר של מעשיו על נטייתו בעבר לגונן על חסרי ישע. התרשמותנו כי מדובר באשמה וחרטה כנים". שירות המבחן ממליץ להעמיד את שוורץ בפיקוח לתקופה של שנה ולהטיל עליו 500 שעות שירות למען הציבור ומאסר על תנאי.

המדינה: לגנות את התופעה

בכתב הערעור טען שוורץ שבית משפט קמא החמיר עימו ולא נתן משקל מספיק להודאתו ולחרטתו הכנה. "היה על בית משפט קמא ליתן משקל כבד יותר להמלצתו של שירות המבחן לשיקולי השיקום שלי ובעיקר לאור העובדה כי אין לי כל עבר פלילי. אין זה המקרה להעניש בשם ההרתעה הכללית והספציפית, שכן נסיבותיי האישיות והמלצת שירות המבחן על בסיס טיפול, יש בה כדי לקיים את התכלית השיקומית שבמדיניות הענישה". שוורץ ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהטיל עליו 500 שעות שירות למען הציבור (של"צ).

המדינה ביקשה לדחות את הערעור והדגישה את חומרת העבירה מול הקורבן - מפגר פיגור קשה, סיעודי, הנזקק לטיטולים, שאינו מסוגל לדבר וחולה אפילפסיה. כמו-כן ששוורץ ניסה לשכנע את בת השירות שהייתה עדה לאירוע, שלא לדווח על המקרה. "חומרת העבירה במקרה שבפנינו מתעצמת גם לאור העובדה שאנו נחשפים יותר ויותר לפגיעה בחסרי ישע, בתינוקות ובקשישים סיעודיים על-ידי מטפליהם. המצב אליו נקלעה החברה דורש גינוי התופעה על-ידי מאסר בפועל".

בית המשפט המחוזי התייחס בפסק הדין לכך שבית משפט קמא בגזר דינו, סקר ארוכות את חומרת העבירה - כלפי חסר ישע, בפסקי דין של בית המשפט העליון, באמנה בדבר זכויות הילד ועל-פי התלמוד והגיע למסקנה שלא ניתן לאמץ את המלצת שירות המבחן ובנסיבות המקרה יש לשקול את אינטרס הציבור בכללו ואת אלמנט ההרתעה בפרט המחייב ענישה ממשית ומוחשית. בית משפט קמא קבע: "אלימות של מדריך כלפי חניכו חסר הישע, קשה וחמורה היא מאלימות סתם, תוצאותיה הקשות של אלימות שכזו לנפשו של חסר הישע, הנפגע על-ידי מדריכו - בו הוא שם את מפתחו, הינן בפגיעה ובהשפלה שלא תמיד ניתנו לתיקון".

האינטרס הציבורי קודם

בית משפט המחוזי הוסיף שתמונות המתלונן לאחר הפגיעה, מעידות על מעשיו הברוטאליים של שוורץ שלא חסך שבטו והן מדברות בעד עצמן וזועקות להטלת עונש משמעותי שיש בו כדי לקיים את אחת ממטרת הענישה והיא שיקול הגמול. "הזעזוע מתגבר בייחוד לאור העובדה שהמדובר בחסר ישע שלא יכול היה לומר מילה ולעשות דבר כדי להתגונן מפני המערער וניצול המערער. עובדות אלו מעוררות שאט נפש. על בתי המשפט לשמור על האינטרס הציבורי ולהרתיע את המערער ושכמותו מהתעללות בחסרי ישע. גופו של אדם אינו הפקר ועל אחת כמה וכמה גופו של חסר ישע עליו חובתנו להגן אף יותר ובייחוד מפני אותם אנשים שמתפקידם לעשות כן. תכלית החוק משמיעה לנו, כי לעולם מצווים אנו להגן על שלומו של קטין או חסר ישע מפני כל מי שיש בכוחו לפגוע בו, ובמיוחד כאשר הפוגע מנצל לרעה את מעמדו כאחראי על אותו קטין או חסר ישע".

בית משפט המחוזי דחה את הערעור וחשף בפסק הדין את הקושי בתיק: "אין ספק, כי מלאכת גזירת הדין במקרה שבפנינו קשה היא. מצד אחד - עומד האינטרס הציבורי המוקיע את התנהגותו של המערער כלפי חסר ישע, חסר אונים שלא יכול היה להתגונן בפני המערער. מצד שני - עומד המערער, ללא עבר פלילי, כאשר לראשונה בחייו יהיה עליו לשהות מאחורי סורג ובריח בעודו צעיר, נורמטיבי, בעל משפחה ומגלה מוטיבציה לטיפול בבעיותיו במסגרת שירות המבחן. אכן, השיקול השיקומי מהווה גם הוא חלק ממטרות הענישה בדין הפלילי ואין להקל בו ראש. אולם, במקרה זה אני סבור שבית המשפט שקל את כל השיקולים הרלוונטיים, הן לקולא והן לחומרה ואיזן ביניהם באופן ראוי".