הרב יוסף: שבת חופשית לכל חייל דתי

בפסק הלכה שפרסם בעלון בתי הכנסת "ארץ ישראל שלנו", קובע הרב יעקב יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף, כי רוב ספרי התורה בצה"ל פסולים, ולכן יש לשחרר בשבת הקרובה את החיילים הדתיים לבתיהם.

בתשובה לשאלה "האם חייל יכול לצאת ידי חובה בקריא בבסיסי צה"ל של פרשת זכור [פרשת מחיית זכר עמלק, שחיוב שמיעתה הוא מדין תורה, ע.י.]", השיב הרב יוסף: "לדאבוננו, ברוב ספרי התורה בבסיסי צה"ל יש בעיות כשרות, וקיים ספק גדול אם יוכלו החיילים לקיים את המצווה כהלכה".

לדבריו, הבעיה העיקרית בספרי התורה של הצבא היא שבחלק גדול מהם מטביעים חותמות-מים שכתוב בהן "רכוש צה"ל" כדי למנוע גניבות. "חותמת מים זו פוסלת את ספר התורה, ואי אפשר לברך עליו, וכל שכן שאי אפשר לקיים בו מצוות עשה דאורייתא של קריאת פרשת זכור. כך פסק בתשובה הגאון רבי עובדיה הדאיה זצ"ל בספרו 'ישכיל עבדי' וכן פסק מו"ר אבא (הרב הגאון עובדיה יוסף שליט"א) בתשובה בספרו 'יחווה דעת' להלכה. החייל צריך לבקש מקצין השלישות מראש להיות בבית בפרשת זכור, ולמלא את תורנותו בימים אחרים".

צה"ל: הרב יוסף אינו מכיר את המציאות המדוברת

להלן תגובת הרבנות הצבאית הראשית, כפי שנמסרה על-ידי דובר צה"ל: "המציאות שתוארה ע"י הרב יעקב יוסף, על פיה ספרי התורה מוחתמים בחותמת מים אינה נכונה. ראוי לציין שתשובת הרב עובדיה יוסף בספרו 'יחווה דעת' שהופיעה באותו עלון, אינה מתייחסת להטבעה מסוג זה, אלא לסימון גמור בגוף הכתוב, ואין ללמוד ממנה בהכרח לנידון דידן.

"ברוב ספרי התורה בצה"ל מוטבע הכיתוב "צבא ההגנה לישראל" על היריעות כדי למנוע את גניבתם של ספרי התורה. עם זאת, ההטבעה מתבצעת ע"י לחץ, ללא דיו או צבע, כך שהכיתוב הנ"ל מופיע על הקלף כשהוא בולט. הטבעה זו נעשית בחלק התחתון של היריעה בצידה הכתוב, אך לא במקום הכתב. יש להדגיש, שהטבעה זו אינה חותמת מים, כפי שהתפרסם באותו עלון, אלא על-ידי לחץ בלבד. מבחינה הלכתית, לרוב הפוסקים, הדבר לא פוגם בכשרות ספר התורה מלכתחילה.

עוד יצוין, כי אין אחיזה במציאות לאמירה הכללית שספרי תורה רבים המשמשים את חיילי צה"ל אינם כשרים. ספרי תורה שהתברר שהם פסולים, יוצאים משימוש, ונשלחים לבדיקה ולתיקון. יתר על כן, גם שאר ספרי התורה הכשרים בצה"ל נשלחים לבדיקה בסבב רב-שנתי קבוע, באמצעות מערכת ממוחשבת לבדיקת ספרי תורה שנרכשה על-ידי הרבנות הצבאית לפני כשנה וחצי.

הטענות הנשמעות הן בבחינת הוצאת לעז על הראשונים – הרבנים הגאונים שלמה גורן וגד נבון, מנוחתם עדן, שהכירו את המציאות והסכימו לה, משך עשרות שנים".

בחוות דעת הלכתית שהוציא סא"ל הרב איל קרים, ראש תחום הלכה, נכתבו הדברים הבאים: "מדברי הפוסקים שדנו בהוספת אות או סימן בגופו של ספר התורה עולה שיש להבחין בין ארבע דרגות שונות של הוספה:
* הדרגה החמורה ביותר היא הוספת אות או ניקוד לאחת המילים בספר התורה. תוספת זו פוסלת את הספר לכל הדעות, כמפורש בגמרא (מנחות לב, ב) ובמסכת סופרים (פ"ג, ז).
* דרגה שנייה בחומרתה, היא הוספת אות בגוף הספר בין המילים, כך שהאות אינה מצטרפת אל אף אחת מן המילים אלא עומדת כשלעצמה. בעניין זה נחלקו שני גדולי עולם, הנודע ביהודה (מה"ק יו"ד, עד) הכשיר, ואילו המרש"ל (תשובה עג) פסל. הפוסקים האחרונים נחלקו ביניהם כיצד להכריע במחלוקת זו, שאף המשנה ברורה (ביאור הלכה סי' לב ד"ה או יתר אות) לא הכריע בה, וכבר נשברו הרבה קולמוסין על כך. בין גדולי הדור הקודם שהכריעו לקולא כדעת הנודע-ביהודה יש למנות את הרב שאול ישראלי זצ"ל (עמוד הימיני, סימן מ), הרב דב אליעזרוב (בקונטרס מיוחד שפרסם), הרב אונטרמן (קול תורה, חוברת ד), וה'משנת סופר' (סימן ד, כ). טענתם העיקרית היא שפסול יתרות נאמר רק במקום שיש חשש לטעות בקריאת פסוקי התורה, אך לא במקום שהוסיפו אות בעלמא, ומצאו מקור קדום לסברה זו בדברי מאירי (קרית ספר מאמר ב', ח"ב).
* דרגה שלישית בחומרתה היא הוספת סימן הכתוב בדיו בין פסוק לפסוק בגוף ספר התורה, כפי שמקובל אצל חלק מן התימנים, על-פי מה שכתב בספר 'רביד הזהב' (סימן כט) לקיים מנהג זה. בעניין זה נחלקו האגרות משה (יו"ד ח"ג, קיז, והשווה לדבריו ביו"ד ח"ב סימן קמ), ויבלט"א הגר"ע יוסף (שו"ת 'יחווה דעת' ח"ו, נד). ה'אגרות משה' קיים מנהג זה על סמך שיטת הריב"ש (סימן רפו) שאין לנו להוסיף עוד פסולים על מה שמנו חכמים, ומאחר שפסול נקוד אינו מתייחס לנקודות או לסימנים אחרים שבין הפסוקים, אלא לניקוד האותיות עצמן, אין מקום לפסול את הספר. למעשה, הוא מכשיר את הספר בדיעבד בשני תנאים: שהסימון ייעשה בריחוק מן האותיות, ושהסימון ייעשה בחריטה ולא בדיו. לעומתו, בשו"ת 'יחווה דעת' פסל את ספר התורה אפילו בדיעבד.
* דרגה רביעית בחומרתה, היא הטבעה הנעשית על ספר התורה בשולי העמוד ולא בתוכו. לגבי הטבעה מסוג זה, שאינה נעשית בדיו אלא בחריטה בלבד, נקטו ה'ישכיל עבדי' (ח"ז, יו"ד לג) ו'עמוד הימיני (סימן מ), שאין בכך כדי לפסול את ספר התורה, אפילו לשיטת המחמירים החולקים על הנודע ביהודה. ראוי לציין שתשובת ה'יחווה דעת' שהוזכרה לעיל והשתרבבה לאותו עלון, אינה מתייחסת להטבעה מסוג זה, אלא לסימון גמור בגוף הכתוב, ואין ללמוד ממנה בהכרח לנידון דידן.

מאחר שספרי התורה בצה"ל מסומנים על-ידי הוספת צורת כתב בדרגה הקלה ביותר מבין הארבע, פוסקי הרבנות הצבאית לדורותיהם הכריעו שהטבעה זו אינה פוסלת אותם, מן הטעמים הבאים:
* הטבעת סימן הזיהוי לא נעשית כחלק מן הכתיבה לשם קדושת ספר תורה, אלא למטרה אחרת לגמרי – כדי שהספר לא ייגנב. במקרה זה, נקט ה'ישכיל עבדי' (ח"ז, יו"ד לג) ו'עמוד הימיני' (סימן מ'), שאין בכך כדי לפסול את ספר התורה. העובדה שהוספת סימן הזיהוי לא נעשית בזמן כתיבת ספר התורה אלא זמן רב אחר כך, מעידה כאלף עדים על שכוונת המוסיף אינה להוסיף על תוכנו של ספר התורה, אלא כדי שלא ייגנב (כך הדגישו הרב אליעזרוב והרב בארי, שם).
* סימן הזיהוי אינו נכתב על היריעות בדיו או בצבע, אלא בדרך של הטבעת האותיות בלחץ כך שהן יבלטו. מאחר שכתיבה זו שונה מכתיבה רגילה, מסתבר שהיא אינה בכלל האיסור, בפרט שמקום הכתיבה הוא בתחתית היריעה (עיין משנת סופר סימן ד, ס"ק כ שהקל בזה, וכ"כ הרב ישראל בארי – 'הפרדס', תמוז תשכ"ב).

מאחר שמורי ההוראה בצה"ל סומכים על סברות אלו ומכשירים את ספר התורה, הרי ציבור החיילים בכללו נגרר אחריהם. יתרה מכך, גם חייל הנוקט באופן אישי כסברת המחמירים, יוצא ידי חובתו בספר הכשר לכלל הציבור על-פי סברתם, כשם שחייל תימני יוצא ידי קריאת 'זכור' בספר תורה ספרדי או אשכנזי, אע"פ שלפי מסורת אבותיו הספר פסול. בטעם הדבר כתב הגר"י אריאל (בשו"ת 'באהלה של תורה' ח"ב, סימן א וסימן ז), שמצוות הקריאה המוטל על היחיד אינה עומדת בפני עצמה, אלא נמשכת מן החובה המוטלת על הציבור, וכל עוד הציבור רשאי לצאת ידי חובה בספר זה – גם היחידים נגררים אחריו.

מכל הנ"ל עולה שהחיילים השומעים קריאת פרשת 'זכור' מספרי התורה הצבאיים יוצאים ידי חובה לכתחילה.