ערער להישפט באיחור על דוח ונדחה

הניג פרץ הגיש לבית משפט מחוזי בתל אביב ערעור על החלטת בית משפט לתעבורה בעיר, שדחה את בקשתו למתן אורכה להישפט על דוח ברירת משפט בגין עבירה של אי-ציות לרמזור אדום.

לטענתו, על שמו רשומים שני כלי רכב בעת ביצוע העבירה ובתו זכרה במפורש שביצעה את העבירה, כך שאין מחלוקת באשר לזהות הנהג ויש להורות על הסבת הדוח משמו לשמה. פרץ צירף תצהיר של בתו, בו הודתה שנהגה ברכב שצולם בעת ביצוע העבירה נשוא הדוח, וביקשה להסב את האישום וההרשעה על שמה. פרץ שילם את הדוח במסגרת הסדר תשלומים של המרכז לגביית קנסות, ולדבריו, כשקיבל מספר שוברים לא בדק איזה דוח הוא משלם, ועל השוברים לא צוין פירוט העבירות. "רק כשמשרד הרישוי הורה לי להפקיד את רישיוני, בשל נקודות שצברתי, הבנתי שמדובר בדוחות ששילמתי".

המדינה ביקשה לדחות את הערעור והתנגדה להסבת הדוח בטענה שפרץ ביקש זאת לאחר שהדוח חייב אותו ב-10 נקודות, בעוד שלחובתה של בתו לא הצטברו נקודות. כמו-כן שעל-פי גיליון הרשעותיו ניתן לראות שהדוחות לא שולמו בבת אחת אלא בהפרשי זמנים, והדוח נשוא הבקשה שולם בתאריך 10.8.08 בעוד שדוח אחר שולם שבוע קודם לכן. "אין זה הגיוני שבתו של המערער תזכור בחלוף 3 שנים מביצוע העבירה, שנסעה באותו יום ברכבו של אביה".

בפסק הדין, דחתה השופטת יהודית אמסטרדם את הבקשה להישפט באיחור. "פרק הזמן העומד לרשות אזרח על-מנת להגיש בקשה לביטול הודעת קנס הינו 90 ימים, כפרק הזמן העומד לרשות אזרח על-מנת להגיש בקשה להישפט. הרציו העומד מאחורי הפעולה בזמן, הם שיקולי סופיות הדיון ויעילות ההליך. מששילם המערער את הקנס, השתכללה הרשעתו בעבירה בה הואשם. עם חלוף המועד להגשת ערעור על ההרשעה לבית המשפט המחוזי, הפך פסק הדין של בית המשפט לתעבורה לחלוט. סעיף 229(א)(1) לחסד"פ אומנם מאפשר למשלם הקנס לעתור, אף לאחר ביצוע התשלום, לתובע משטרתי למען יבוטל הקנס, אולם לשם כך קצב המחוקק פרק זמן של 30 ימים בלבד מעת ההמצאה של ההודעה. המערער בעניינו, לא פעל בגדרה של מסגרת זמן זו, ואף לא בגדר פרק הזמן המוקצב לשם הגשת ערעור, ועתירתו למעשה היא בקשה לביטול הרשעה חלוטה - הליך שזכרו לא בא בהוראות סדר הדין הפלילי".

השופטת דחתה את הסבריו של פרץ בדבר האיחור בהגשת הבקשה להישפט שנבע מתשלום מרוכז של הדוחות: "טענה זו - איננה יכולה לשמש כטעם ראוי או כהסבר לאי הגשת בקשה להישפט במועד. המערער יכול היה בנקל לברר בגין אלו עבירות ניתנו לו הדוחות, וכמה נקודות נלוות להרשעתו בעבירות, וזאת עובר להודאתו בהן, ואין לו אלא להלין על עצמו אם בחר להתנהל כפי שבחר. המערער, בחלוף יותר משלוש שנים מביצוע העבירה, ולאחר שרשות הרישוי הודיעה לו על פסילת רישיונו, תר אחר מאן דהוא שייקח את האחריות לביצוע העבירה כדי להסיר ממנו את האחריות לביצוע העבירה נשוא הדוח. ההסבר שניתן על-ידי המערער, אינו מניח את הדעת, ואינו מהווה סיבה מוצדקת לאי הגשת הבקשה במועד. המערער בחר לשלם את הקנס. קרי: להודות באשמה, ומשכך לא בוססה טענת עיוות הדין".

השופטת התייחסה לעבירת אי-ציות לרמזור אדום שצולמה במצלמה: "הוראת סעיף 27 א' לפקודת התעבורה מתייחסת לעבירה שהתגלתה על-ידי מצלמה, ועל-פי הוראה זו מוטלת אחריות פלילית על בעליו של הרכב שצולם. ביסוד אחריות זו מונחת התפיסה, כי הבעלים אמור היה לדעת מי נהג ברכב הלכה למעשה, ובכוחו היה לשמור רישומים ראויים בעניין זה. קיימת איפוא חזקה, כי במקרה של גילוי עבירה על-ידי מצלמה, בעליו של הרכב יוחזק כמי שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה, והוא יוכל להשתחרר מאחריותו רק אם ינקוב בפני הרשויות בשמו של מי שנהג בפועל ברכב. בענייננו, המערער מאשר שבתקופה הרלוונטית היה בעליהם של שני כלי רכב, אך הוא לא ניהל יומן שהתייחס לכלי הרכב הנ"ל ומי נוהג בהם מדי יום".