הישרדות 2: תשתנה או שתעוף

"היכולת להשתנות עם האויב היא מה שמכונה 'אלוהי'."
(סון דזה, אמנות המלחמה)

הדבר הטוב ביותר שקרה לעונה הזו של הישרדות הוא ערבוב השבטים. לולא הערבוב, המועמדים היו מגיעים לאיחוד לאחר שתהליך גיבוש הלאומיות של כל שבט הושלם, וכל אחד היה שומר נאמנות לשבט המקורי שלו. כך, ברגע שאחד השבטים הקודמים היה זוכה ליתרון מספרי באיחוד, המשחק היה מוכרע כמעט מראש. גם אם מאוחר יותר היה מתרחש מהלך שמשנה את התמונה, אנחנו הצופים היינו נידונים ללא מעט פרקים ללא מתח, כמו בעונה שעברה.

כעת, בגלל הערבוב, המתמודדים מכירים מקרוב את כל המתחרים שלהם, בריתות חדשות נוצרות, ובזמן האיחוד, כל אחד יצטרך להרהר האם הוא שומר נאמנות לברית החדשה שיצר, או לזו הקודמת. ובמצב הזה - כל הקלפים נטרפו. תוסיפו לכך את חזרתו הוודאית של אחד המודחים ולמעשה כל האפשרויות פתוחות בפנינו.

ואין טעם להלין על "מעורבות ההפקה". כל עוד ההפקה אינה מתערבת בצורה גסה לטובתו של מי מהשחקנים, כל מהלך שנעשה ליצירת עניין במשחק - מבורך. המתמודדים צריכים לקחת את שינוי המצב ככח עליון, ולהתנהג בהתאם לכלל של סון דזה: להיות דינמיים, לא מקובעים. מי שישכיל להשתנות בהתאם למצב, יזכה ביתרון.

הראשונה שמשלמת על כך את המחיר היא דיוה. המושג "פלאן B" לא קיים בלקסיקון שלה. מהרגע הראשון במשחק היא כרתה ברית עם עידן ואיגור, ומאז היא שמרה עליה באדיקות אורתודוקסית כזו, שכל שינוי הקל שבקלים בתנאים מייד הפך לה את הקערה.

תוסיפו לכך את העובדה שכלב שמנסה להשיג את העוגיה שמחזיק בעליו מתנהל בצורה יותר מתוחכמת ממנה. הישירות הגרוטסקית שבה ניסתה לשנות את עמדות חברי השבט ("תגיד לי את האמת, מה יקרה אם נגיע למועצת השבט?") מעידה בעיקר על התפיסה החד מימדית שלה את המציאות. כל מה שלא על-פני השטח - לא קיים. את הגיליוטינה היא הורידה סופית על עצמה כשהבהירה לכולם שבזמן האיחוד איגור ועידן יהיו איתה. מי רוצה להגיע לאיחוד עם מי שמראש מודיעה שלא תישאר נאמנה לו?

הבאים שצריכים להתעשת הם עידן ואיגור. גם הם, כמו דיוה, שמרו על הברית המקורית כאילו אינם בהישרדות, אלא ברזיסטנס הצרפתי, וכל בגידה כמוה כשיתוף פעולה עם הצורר הנאצי. למזלם דיוה היא הראשונה מביניהם שהודחה. הברית התפוררה ואין להם ברירה אלא להתחיל לחשוב על אלטרנטיבות.

דיוה אולי מטרידה ברמה האישית, אבל, כמו בשבקין, היא דמות טלוויזיונית נפלאה שלא יהיה לה תחליף. המבטים הדרמטיים שלה, התנועות הפומפוזיות, הדיבורים על הלבן שבעיניים ועל הביס מלהקת הזאבים. הכל אצל דיוה מעצים וחווייתי ורוחני וסמלי והרה משמעות. היא גם החזירה אל המשחק את הסיווג ל"ראוי" ו"בלתי ראוי", שכל-כך היה חסר לנו עד-כה.

דיוה היא גם מסוג האנשים שבדיעבד מסבירים לעצמם איך כל דבר שקרה היה למעשה בחירה שלהם, התפתחות רצויה לטובה. לכן זה ממש סמלי שהיא מודחת מהמשחק ביום חמישי, היום שבו אביה מת, והיא "קפצה מהקורה" כי היא שמעה קריאה מהשמיים, שעליה לשמור על הערכים (תנו דעתכם: כל מי שמבין שהוא מודח נתלה במוסר שקיים מחוץ למשחק, "כי זה מה שחשוב"). והיא עוזבת את המשחק הזה כי אינו מתאים לה. זה כמובן לא מונע ממנה להתנפל שניות לאחר-מכן על ההזדמנות שמוצעת לה לחזור למשחק. הייתם אומרים עליה שהיא חיה בסרט. לכן, זו דמות נפלאה לכל מחזה. וזו בדיוק הסיבה שבגללה היא לוהקה להישרדות.