מיטב: מאז הבחירות הקודמות נרשמו שנתיים של הידרדרות

אפיק ההשקעה הרווחי ביותר בתקופה שבין הבחירות האחרונות לנוכחיות, היה המט"ח, ובתוכו - האירו עם 34.8% כלפי השקל ופיחות של 18.2% כלפי הדולר. כך מדווחים כלכלני חברת 'מיטב', שבדקו את התנהגות שוק ההון, בתקופה שבין הבחירות הקודמות לבחירות הנוכחיות (5.2.01 - 23.1.03).

על-פי דווחה של 'מיטב', תחילת התקופה (שנת 2001) התאפיינה בירידות בשוק המניות, אך למשקיעים באפיקים הסולידיים הייתה זו שנה טובה מאוד. אולם בהמשך, עם הגיעה של שנת 2002, נהייתה התקופה קשה מאוד לא רק למשקיעים במניות אלא גם למשקיעים באיגרות חוב שקליות ובאיגרות חוב צמודות למדד, הן ממשלתיות והן של פירמות. האפיק היחיד שהיטיב עם המשקיעים היה המט"ח, ובתוכו - בעיקר היורו.

רמת אי הוודאות ששררה בשווקים הייתה גבוהה ביותר. בכל נקודת זמן יש אי ודאות בשוק הון בכל מקום בעולם. ואולם, רמה כל כך גבוהה של אי ודאות כמו זו שליוותה את שוק ההון הישראלי, במיוחד בשנה החולפת, קשה למצוא.

תנודתיות מוטרפת באפיקי השקעה הנחשבים בימים כתיקונם כסולידיים, ובראש ובראשונה באיגרות חוב ממשלתיות שקליות וצמודות מדד.

השקל - מאבד מכוחו

בתקופה הנמדדת פוחת השקל כלפי הדולר בשיעור של 18.2%.
המהלך הזה של הדולר היה כאין וכאפס לעומת המהלך של האירו.
האירו ביצע מהלך מרשים של התחזקות כלפי הדולר מרמה של 0.88 דולר לאירו לרמה של כ-1.08 דולר לאירו. מהלך זה מתבטא, כמובן, גם בפיחות השקל כלפי האירו: 32.5%, כמעט כפול מהפיחות של השקל כלפי הדולר - רוב הפיחות בשנה האחרונה.
הרבה גורמים חברו כדי להביא לתהליך של פיחות מואץ בערכו של השקל.

בתקופה זו נרשמו: צמצום הפרשי ריביות בין הדולר לבין השקל עד כדי 2.05% בלבד בראשית שנת 2002. ירידה של ממש בכדאיות היחסית של נטילת אשראי מט"חי, לעומת נטילת אשראי בשקלים על-ידי ביצוע השאלות של אג"ח שקליות. ירידה בזרמי המט"ח המגיעים לישראל: הירידה בהשקעות הריאליות מחו"ל, יחד עם ירידה חדה בהכנסות מתיירות וירידה בייצוא הישראלי, גידול בגירעון המסחרי, והצטמקות "מאגר" המט"ח המוחזק על-ידי חברות ישראליות שגייסו כספים בנאסד"ק, כל אלה תרמו לפיחות השקל.

בתחום פתיחת ההשקעות לחו"ל: המדיניות המוצהרת של פתיחת שוקי חו"ל בפני משקיעים מוסדיים בישראל, קיבלה ביטוי ממשי בתקנות ההשקעה של חברות הביטוח שאפשרו להן חופש השקעה נרחב, כולל בחו"ל. בנושא תנאי ההאטה במשק: אלה יצרו תנאים נוחים מאוד לעוד תקופה של פיחות ריאלי. לאלה נוספו התפתחויות נוספות, ובהן פרשת בנק למסחר, ומאוחר יותר - היקלעות הבנק לפיתוח התעשייה לקשיים של ממש, ההסלמה הביטחונית, ובעיקר - מבצע "חומת מגן". טעויות גסות של קברניטי המשק, שקעקעו את יסודות האמון של הציבור בחוסנו של המשק, ובעקבותיהן - פתיחת חשבונות בחו"ל מצד אזרחי ישראל במיליארדי דולרים.

בבחינת שוק המניות עולה, כי התקופה הנמדדת, לא האירה פנים (בלשון המעטה) למשקיעים במניות. מדד המניות הכללי ירד בשיעור של 21.2%. ירידה גדולה יותר בשיעור של 29.4% נרשמה במדד ת"א 100, וירידה חדה אף יותר: 32.5%, במדד המוביל של ת"א 25. ירידה חדה נרשמה גם במדד ת"א 75: 28.6%. מניות היתר ירדו בשיעור של 20.1% (חוסר סחירות). מניות התל-טק ירדו בשיעור תלול של 56.0%. ברמה הענפית בלטו לחיוב מניות ענף הבנקים למשכנתאות שעלו בשיעור חד של כ-21.3%. מנגד, מניות החברות להשקעה והבנקים המסחריים ירדו בשיעור החד ביותר: 46.2% ו45%- בהתאמה, נתונים המצביעים על הבעיות הקשות של המערכת הבנקאית בשנתיים האחרונות.

התשואה של המדד הכללי עשויה הייתה להיות גרועה אף הרבה יותר אלמלא צורת המדידה של מניית טבע במדד המניות הכללי, משקלה של זו במדד זה הינו בלתי מוגבל ולפיכך תשואתה של מניה אחת מעוותת את התמונה כולה. טבע עלתה בפרק זמן זה ב65.7%- ובניטרולה מן המדד היה זה מצביע על ירידה, לא של 21.2%, אלא של כ34.7%-. תשואתה החריגה של טבע משפיעה, כמובן, לטובה גם על מדד ת"א 25, שם קטוע משקלה ברמה של 9.5%.

שוק המניות ירד, איפוא, אף יותר ממה שמראים נתוני המדדים.
סיבות לירידה החזקה לא חסרו: ההתדרדרות במשק שהתבטאה בנסיגה בתוצר. הטלטלה שפקדה את מדיניות הריבית, הורדתה ההדרגתית ל 5.8%, בעקבותיה הורדה חדה של 2% נוספים ל 3.8%, והעלאתה מ3.8%- בראשית 2002 ל8.9%- בסופה. עלייה חדה במחיר ההון לטווח ארוך מכ4%- לכ6%- עקב גיוסי הון מוגברים של האוצר. התחרות שהציבו אפיקי ההשקעה המתחרים: צמודי מדד ממשלתיים, אפיקי השקעה שקליים וכוח הקסם של המט"ח על הציבור. ההסלמה הביטחונית החריפה בין ישראל לבין הפלשתינאים, ולאחרונה - גם התחממות הנושא העיראקי.
ולצד כל אלה - הירידות בשוקי המניות בעולם בכלל, ובנאסד"ק בפרט.

הסיפור של התקופה קשור דווקא לענף אחר - ענף הבנקים המסחרים שירד ב-45%. ירידה בשיעור כזה, לגבי ענף כל כך מרכזי במשק, אינו דבר של מה בכך. הירידה איננה מקרית ונתמכה בירידה חדה ברווחיות המערכת הבנקאית. זו הייתה תוצאה של מדיניות אשראי נדיבה מדי לאנשים, ולגופים הלא נכונים. בפעם הראשונה מזה שנים, החלו לעלות ספקות לגבי מידת היציבות של המערכת הבנקאית וזהו דבר חמור מאוד. היה זה נגיד בנק ישראל, ד"ר קליין, שהתבטא על אפשרות כזו, גם אם לא מיידית.

בצמודי המדד: נרשמו שתי תקופות שונות, 2001 - פריחה 2002 - נסיגה.

איגרות החוב הצמודות למדד, שעלו בחוזקה בשנת 2001 (15.4%) כאשר האינפלציה הייתה מזערית (1.4%), החזירו את המקדמה שלקחו, ובשנת 2002 שבה הרקיעה האינפלציה והגיעה לשיעור של 6.5% הפגינו חולשה. המדד הכללי של צמודי המדד הממשלתיים עלה בתקופה הנמדדת בשיעור נומינלי של 15.3%. כאמור, כמעט כל התשואה הושגה בשנת 2001.

עם זאת, בתוך קבוצת איגרות החוב הממשלתיות הצמודות למדד, יש להבחין בין איגרות חוב לטווחי זמן קצרים לבין אלה הארוכים. איגרות החוב לטווח של עד שנתיים הניבו תשואה גבוהה בהרבה מהאינפלציה ועלו ב18.2%-, ובכך נתנו תשובה טובה לאינפלציה.

אג"ח לטווח של 2-5 שנים עלו ב-17.0% בלבד, אג"ח לטווח של 5-7 שנים עלו ב-16.0%. אג"ח ל-7-10 שנים עלו ב-13.7% ואג"ח לטווח של 10-15 שנים עלו ב-11.5%. כלומר, ככל שטווח הזמן לפדיון של איגרות החוב ארוך יותר, כך שיעור העלייה נמוך יותר.

ההסבר ברור: הגרעון העצום בתקציב המדינה שנבע מניהול מדיניות פיסקאלית קלוקלת ושלומיאלית מצד משרד האוצר. גרעון זה אילץ את הממשלה ל"סגור את האוברדרפט" על-ידי גיוס כספים מן הציבור בדמות הנפקות ענק של איגרות חוב שלחצו על מחירי איגרות החוב הקיימות.

השוק השקלי: תמונת ראי של המט"ח

שנת 2002 הייתה אחת השנים הקשות ביותר שחווה השקל בעשור האחרון. אמנם גם השנה הקודמת (2001) הייתה שנה של פיחות ריאלי, אבל זה היה פיחות "מסודר" שהיה מלווה בתהליך מבוקר של ירידת ריבית וללא זעזועים בשוקי ההון.

כל זה הסתיים באחת עם הורדת הריבית בשיעור 2% על-ידי בנק ישראל בשלהי שנת 2002. העובדה, שמשרד האוצר לא עמד במחויבותו בנושא קיצוץ התקציב טרפה את קלפי המשק והכניסה אותו לסחרור מסוכן ביותר.

וכך התחילה 2002 עם ריבית נמוכה מאוד (ריבית בנק ישראל: 3.8%) וזו עלתה באמצע השנה ל9.1%- וירדה ל 8.9% בסופה.
העלאת הריבית סייעה לבלימת היחלשות השקל אבל את הנזקים שנגרמו מאוחר היה לתקן.

וכך, בסיכום התקופה הנמדדת, מתברר, כי השקל נהפך כמעט למטבע החלש ב"עולם". השקל פוחת כמעט כלפי כל אחד ואחד מן המטבעות (כ15-) ששעריהם מתפרסמים ע"י בנק ישראל והמופיעים בעיתונות.

טלטלות הריבית - בהורדה חפוזה ובהעלאה החדה, התבטאו היטב בהתנהגות של שוק האג"ח השקלי.

הסיפור הגדול שייך לאיגרות החוב הממשלתיות השקליות. איגרות חוב אלה, בעיקר אג"ח עם ריבית קבועה מסוג "שחר" ידעו תנודות חדות שלא היו מביישות את שוק המניות. שוק, שבהגדרתו הבסיסית נחשב "סולידי" נהפך באחת לספקולטיבי והאחריות לכך נופלת על קברניטי המדיניות הכלכלית ובראשם שר האוצר.
התנודתיות היא מנת חלקו של שוק המניות גם ברמה היומיומית, אבל התנודתיות במיוחד בשנת 2002 הייתה מנת חלקו של השוק ה"סולידי" אף יותר מזו של שוק המניות.

הדוגמא החדה ביותר: אג"ח ארוכות מסוג "שחר" ירדו מפברואר 2002 ליוני 2002 בכ-25%. מיוני ועד יולי הם עלו בכ-16%, "כדי" לרדת עד סוף אוקטובר בכ-15%, כדי לעלות בנובמבר עד אמצע דצמבר בכ-14%. אכן, רכבת הרים של ממש.