Rennstaurant - נוסטלגיה בהתהוות

אני זוכר שפעם הייתי פשוט נהנה לשבת במסעדה. נהנה מהעובדה שמישהו משרת אותי, שמישהו מבשל בשבילי ומזה שמישהו שוטף את הכלים. הייתי מתענג על כל ביס גם במנה לא כל כך מוצלחת. העיקר שישבתי במסעדה. השנים חלפו, התחלתי לעבוד במסעדות בעצמי ולאט לאט רמת ההנאה שלי פחתה. התחילו להפריע לי כל מיני דברים. מלצריות חצופות, דרגות עשייה לא מושלמות, אוכל שמגיע באיחור, מוזיקה רועשת מדי, עיצוב זול, כל מיני אלמנטים שפעם עברו לידי.

במקום להתעצבן, ניסיתי לנסח לעצמי בראש את הנוסחה למסעדה מוצלחת. כזו שתהיה תמיד מלאה ובצדק. לא תעלול יח"צני שמאפשר כושר שרידות לשנה, אלא מסעדה כזו שהלקוחות חוזרים אליה שוב ושוב, שנה אחרי שנה והופכים את המקום למוסד. דוגמאות בטוח שלא חסר, אבל מי שבאמת יצליח לעלות על הנוסחה, על כל הפרמטרים שלה, כנראה יהיה מיליארדר.
האמת היא שהיא הרבה יותר פשוטה ממה שנדמה, הנוסחה. אם בצד אחד של המשוואה יש לנו מסעדה מוצלחת, הרי שבצד השני של המשוואה יש לנו ניהול מוצלח. הרי אם צוות המלצרים לא מקצועי ולא מיומן, אפשר להאשים רק את ההנהלה. אם העיצוב חסר אופי, ההנהלה אשמה. כנ"ל לגבי טיב המנות, כנ"ל לגבי הכל. הדג מסריח מהראש וגם המסעדה.

אבל כשמשהו טוב עומד באוויר, כשהחיוך של המלצרית הוא אותנטי, כשהעיצוב מוקפד ובכלל ישנה הרגשה שכל המקום נועד בשביל לעשות לך גוד-טיים, זה תענוג אמיתי. לא משנה אם זו בורקסייה או מסעדת גורמה, ברגע שיש את האווירה הזו באוויר, מי רוצה ללכת הביתה?

ולמה כתבתי את כל ההקדמה הזו? בגלל יום שישי אחד בו יצאתי עם אחותי מיכל, למסעדת Rennstaurant (לשעבר Renne), השוכנת ברחוב יפה נוף בחיפה. מי בדיוק מנהל את המקום? אחד בשם גיל קולנברג, אותו גיל שניהל את 'ברברוסה' החיפאית במשך מספר שנים, עד שהחליט שהגיע הזמן לעשות את הצעד הבא ולפתוח מקום משלו. ת'כלס, הרווח כולו שלנו. שותפיו העסקיים הם מן הסתם הברברוסות הותיקות, עודד שטראוס, עידן אמון ואבי קשת, אבל אין ספק שאת הטון נותן גיל.

אז מה היה לנו שם? עיצוב מרשים של ליאור גנץ (ברברוסה, פרנג'ליקו, גרג גלרי), נוף מהפנט למפרץ חיפה, קומה תחתונה לכ-50 סועדים, הכוללת חדר אינטימי ונעים לעד שמונה סועדים, קומה עליונה לכ-20 סועדים וכל זה מהודק היטב עם קופסאות אור עשויות קנבס, מראות, שנדליר ענק בכניסה, ועוד ועוד ממתקי עיניים עיצוביים.

אבל רגע, מה עם האוכל? אז התיישבנו על בר השיש המרשים (תודו שלא כל יום אתם נתקלים בבר עשוי שיש) והסברנו לגיל שפשוט ישלח מה שבא לו, רק במנות קטנות כדי שנוכל לדגום כמה שיותר. אולי זו הייתה טעות, כי לפני שהספקנו להבין מי נגד מי, נחתו על ברנו כמות מנות שהייתה מתאימה גם לרביעייה. מזל שאני שמן חסר תקנה, אחרת איך היינו מחסלים את ה:

קרפצ'יו אווז בשמן זית וחומץ בלסמי מעוטר בפיסטוקים, דבש ופרמזן (45 שקל) - מנה להיט, טוויסט מדליק על הקרפצ'יו שהפכה כבר לקלישאה בכל בית קפה נידח; שרימפס קדאיף בליווי רוטב יוגורט (42 שקל) שהייתה יציאה לא שגרתית בעליל ובוצעה בהצלחה - אל תגיעו למקום בלי להזמין אותה חלילה - אחלה שילוב בין עולמות ובין מרקמים; פטה כבד עוף עם קונפיטורת בצל וקרוסטיני (36 שקל) שהיה מצוין ואפילו מושלם, לולא סכנת הצרת העורקים שמגיעה כשצורכים אותו בכמויות גדולות לאורך שנים; מולים אפויים בחמאת שום לימונית (36 שקל) שהיו מעולים חוץ מהעניין הקטן שמאחר והונחו על ערימת מלח גס, לא יכולתי לשלוק אותם כמו שצריך ונאלצתי להוציא את הבשר עם מזלג, אבל ת'כלס - מנה מוצלחת ביותר. אוקיי. אני אתן לכם שניה לנוח, למרות שלי לא ניתנה מנוחה, ונמשיך. מוכנים? יאללה.

המשכנו בספיישל מרק בצל (35 שקל) - מרק מרשים שהוכן מציר עגל ויין לבן וניחן בטעמים חזקים, מודגשים ופותחי תיאבון. במרכז הצלחת הונח לו מאפה בצק עלים שספג היטב את הנוזלים ונעלם חיש מהר אל קיבתי המחויכת. אחר כך הגיע הלחמעג'ון (40 שקל), אותה פוקצ'ה שטוחה עצומת מימדים עליה מפוזר בשר כבש קצוץ ורוטב יוגורט, שהוגשה עם מיני-סלט של עגבניות ובצל. הייתי חייב לסיים מהר את הלחמעג'ון כי מיכל כבר כמעט סיימה את הרביולי הסיציליאני (36 שקל) ושמעתי אותה אומרת לגיל: "לבכות, זה פשוט לבכות". ת'כלס - צודקת. רביולי עבודת יד ממולא בקונפי חצילים, שהוגש עם רוטב עגבניות מיובשות, צנוברים, מרווה ויין לבן.

עצרנו לנשום. זה אולי המקום לגלות שבעברי הלא כזה רחוק, לפני משהו כמו שש שנים, עבדתי תחת גיל במשך שנה וחצי במטבח של ברברוסה החיפאית. אולי בגלל זה הייתי כל כך רגוע לטעום כל מה שיגיש לי. שיטות הניהול שלו לא שגרתיות, אבל הן בטוח עובדות. פשוט תענוג לשבת ולהביט במקום שמתקתק לפי הספר. החלל לא גדול, ויש בו אף מן הצפיפות, אבל הכל מתנהל על מי מנוחות כמו בלט מושלם שמשתתפות בו מלצריות, סועדים, ברמנים וגיל אחד שנדמה כי נמצא בכל מקום בו-זמנית וזה לא כל כך רחוק ממה שקורה בפועל.

בינתיים סיימנו וויט ראשן אחד - קלואה, שמנת ופינלנדיה (28 שקל) וקוקטייל ברברוסה אחד - קמפרי, פינלנדיה, פסיפלורה ואשכוליות אדומות (28 שקל) והחלטנו לעשות צעד קטן לאדם וצעד גדול לעיקריות.

מיכל החליטה ללכת על קלמרי ים תיכוני בחמאת שקדים לימונית, עם לבבות ארטישוק, שקדים ועגבניות שרי (75 שקל) ואני הלכתי על נתחוני סינטה ברוטב שום עם פירה תפוחי אדמה (72 שקל).
הסינטה הגיעה בדיוק כמו שביקשתי, מדיום רייר. כמות הפירה הייתה מהנדיבות שנתקלתי בהן, מספיק למשפחה קטנה. הסינטה הייתה איכותית ביותר, אבל רוטב השום השתלט לי מדי על טעם הבשר. מומלץ לרומנים כבדים שלא יכולים בלי השום שלהם. המנה של מיכל הוכתרה כמנה המנצחת. כל ביס זורק אותך ליוון. סופסוף מקום שיודע להכין קלמרי מושלם. המנה ללא ספק הוקפצה על מחבת גריל כבדה וניחוחות העשן המתוק נכחו בכל טעימה, ביחד עם טעם הלימון המודגש, ופרוסות השקדים הדקות שפוזרו בנדיבות. לעזאזל, זו מנה מנצחת.

מאחר וגיל לא הסכים שנמשיך ישר לקינוחים בלי עוד איזו עיקרית, טעמנו גם פילה מוסר ברוטב פרובאנס על בטטה אפויה בטימין (89 שקל). כבר מביס ראשון הבנתי על מה ההתעקשות. אני מאחל לכם להגיע לרנסטורנט ולהבין בעצמכם. לא אשקר אם אכתוב שגם דגמנו את סלט הבנדורה (36 שקל) שזה בעצם סלט קר של פלפלים חריפים, בצלים, עגבניות וכל אלה צלויים על הגריל ומוגשים עם הרבה כוסברה, נענע וצנוברים.

אוקיי. אז הגיעה עת הקינוחים. מיכל סעדה את ליבה במרקיז ויסקי (34 שקל) שלא הותיר עליי רושם רציני, למרות שמיכל אמרה לי שאני מטורף, ואני התענגתי על עוגת גבינה שהגיעה עם שמנת חמוצה ופירות יער והעבירה בי גלים גבוהים של נוסטלגיה (35 שקל). אם לא הייתי יודע, הייתי מנחש שסבתא שלי הכינה אותה, ואין מחמאה גדולה מזו לסיום הארוחה שלנו.

כשנפרדנו לשלום מהמקום נותר לי רק להתחרט על כך שהמסעדה פתוחה כבר יותר משנתיים וזהו הביקור הראשון שלי. דבר אחד בטוח, הוא בהחלט לא יהיה האחרון.