ד"ר סרוב הורשע בקבלת שוחד מאבוטבול

בית משפט השלום בתל אביב הרשיע (יום א', 25.1.09) את מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים איכילוב בעבירה של קבלת שוחד בסכום של 3000 שקלים. סרוב הורשע בגין הענקת טיפול רפואי פרטי בבית החולים, תמורת תשלום, לעבריין אסי אבוטבול. זאת בעת שאבוטבול שהה במעצר בית.

אחת מהטענות של סרוב שנדחתה, הייתה כי מדובר היה בנוהל ל"זירוז הליכים" על-מנת לקצר את שהותו בביה"ח של אבוטבול כיוון שנוכחותו גרמה "לאי נוחות/נעימות למטופלים ולצוות".

השופטת דורית רייך שפירא כתבה כי יש לה ספק אם קיים נוהל ו"ספק גדול עוד יותר אם הוא מיושם בביה"ח". לדבריה "אילו היה הנוהל מיושם, הנאשם וכמוהו גם ד"ר אלג'ם היו מצליחים להיזכר, בין מידיעה אישית ובין באמצעות בדיקה ברשומות, בשמותיהם של עבריינים אחרים שטופלו במיון על-פי נוהל זה...לא נעלם מעיני, שלדברי ליטווין רופאים נוספים מביה"ח פנו אליו בהקשר לטיפול בעבריינים בהתאם לנוהל. גם דברים אלו לא הסירו את הספקות משום, שכאמור לעיל, ליטווין לא הצליח להיזכר בשמותיהם של אותם רופאים וגם לא בשמותיהם של עבריינים, פרט לשמו של רונזשטיין".

עזב משמרתו לטיפול ב"כאב גרון"

עם זאת הוסיפה, גם אם קיים נוהל כנטען וסרוב "פעל פיו כמתחייב, לא הנוהל היה בבסיס התנהלותו של הנאשם כלפי אבוטבול. אילו אכן היה הנוהל מנחה אותו הוא לא היה שוכח את קיומו, היה מפנה את חוקריו לקב"ט ליטווין (או למחליפו), ולא כובש גרסתו מבלי להסביר מדוע".

רייך שפירא כתבה עוד, "מוצאת אני להעיר, שקשה מאוד לשמע ועוד יותר קשה לקבל דברי סרוב, שעל-פי נוהל, מנהל מחלקת מיון פנימי עוזב את משמרתו בשעת הבוקר, שהיא שעת הלחץ בעבודה...על-מנת להמתין עם הקב"ט בפתח המחלקה לחולה הסובל מחולשה וכאב גרון, ומעניק לו את מלוא תשומת ליבו ומיטב זמנו עד תום הטיפול במחלקת המיון ובמחלקות אחרות על-מנת לוודא, שבכירי הרופאים יטפלו ללא שיהוי באותו חולה. שורת ההיגיון מחייבת, שפינויו הזריז של חולה בעייתי מביה"ח הוא בתחום אחריותו של הקב"ט, האמון על ביטחון ובטיחות, ולא של הרופא האמור לטפל בחולים הרבים הצובאים לפתחה של מחלקת מיון פנימי בבית חולים ציבורי כה גדול הממוקם בטבורה של העיר תל אביב.

כל אלו מבססים מסקנה שגם אם קיים בביה"ח נוהל, אין לו ולא כלום עם התנהלותו של הנאשם כלפי אבוטבול, שהייתה בגדר טיפול פרטי בתוך ביה"ח, ושוללים טענת הנאשם שלא ידע בעת שקיבל משטיימן את הכסף שדרש מאבוטבול, שהכסף הוא בעד הליוויים והעזרה המיוחדת שעזר לאבוטבול".

נותר ישוב בחדרו מאובן

טענה נוספת של סרוב אשר נדחתה גם היא, הייתה כי אינו נושא באחריות פלילית מאחר שהיה מאויים על-ידי אבוטבול. בעדותו בבית המשפט טען סרוב כי לאחר שהסתיים הטיפול באבוטבול הוא הופיע בחדרו עם אדם נוסף "הניח על שולחנו פתק, שעליו היו רשומים שם ומספר טלפון וביקש ממנו להתקשר למשטרה. סרוב העיד ששאל את אבוטבול לשם מה עליו להתקשר למשטרה אבל לא סיפר אם שאל את אבוטבול מה עליו לומר לשוטרים. כל שסיפר הוא שאבוטבול אמר לו שעליו להתקשר: 'כי אני מבקש ממך'. סרוב העיד שהבקשה גרמה לו הלם, בעודו המום ממנה אבוטבול הכניס דבר מה לכיס חלוקו ויצא מהחדר מבלי שהייתה לו יכולת לסרב או להגיב. רק לאחר שאבוטבול יצא מחדרו, נוכח בדיעבד, שאבוטבול הניח בכיסו 800 שקלים.

הסיטואציה הייתה קשה מאוד מבחינתו. הוא נשאר ישוב בחדרו מאובן, מבלי שנתן דעתו מתי, אם בכלל, אבוטבול השתחרר ועזב את ביה"ח. לדבריו, הרגיש חסר אונים וחסר יכולת לדווח על האירוע להנהלת ביה"ח ו/או למשטרה. אפילו לד"ר אלג'ם לא סיפר על שקרה כיוון שהרגיש שהאירוע לא מוסיף לו כבוד וחשש ששיחות עם אחרים בנושא עלולות לפתוח חזית נגד אבוטבול, דבר שניסה למנוע. לדעתו פנייה לרשויות הייתה מאלצת אותו להתלונן ואפשרות כזאת הפחידה אותו, בהיותו נשוי ואב לילדים לא רצה להתעסק עם 'אנשים כאלה'".

"גרסת הפחד המשתק שהשתלט על סרוב כשהכסף נדחף לכיסו, איננה מקובלת עלי", כתבה השופטת. "אבוטבול לא הפנה לסרוב שום איום והסכנה לא הייתה ממשית ומידית ולא מנעה מסרוב מלפנות לרשויות חרף חששותיו. מה עוד שטענת הפחד והכורח לא הועלתה בחקירה ואין הסבר לכבישתה".

דרישת הכסף סותרת טענת הפחד

סרוב בטענותיו על "פחד ובלבול" בעת החקירה, "נצמד 'כטובע הנאחז בקש'", כתבה השופטת. סרוב לדבריה "לא פחד מאבוטבול בזמן ביצוע העבירות וגם לא ממש פחד ממנו בזמן החקירה. טענת הפחד קיבלה 'תנופה' רק בהמשך". השופטת קבעה עוד כי "סרוב ביקש כסף מאבוטבול וקיבל אותו...אדם פוחד מוותר על סכומי כסף, שלטענתו הם סכומים קטנים, לא דורש לקבלם ולא מסתבך בשאלה היפותטית באשר להשפעה שתשפיע על המשלם דרישת החזר. הפחד לכשעצמו יכול אולי להסביר את טיפול ה- VIP שהוענק לאבוטבול בביה"ח. דרישת כסף לא מתיישבת עם פחד וסותרת אותו".

היא הדגישה כי הסבריו של סרוב מחמת חוסר אימון, באשר לבלבול ופחדו בזמן החקירה, מביאים למסקנה, שלא מחמת לחץ פנימי הודה בחקירה ובפני בר נור [החוקר, ר.א.], כי אם מרצונו הטוב, תוך שהוא חש בושה וכלימה על כך שבעבור תמורה עלובה, שאיננה יותר מ'נזיד עדשים' וויתר על כבודו וקיבל סכומים זעומים מאבוטבול".