ביטל מנוי בבריכה וקיבל 4,000 לירות

יעקב פורת תבע את מושב עובדים שיתופי להתיישבות בע"מ בבית המשפט לתביעות קטנות ברחובות בגין החזר דמי מנוי.

מכתב התביעה עלה שבשנת 1975, פורת עשה מנוי לבריכה של כפר בילו ושילם 4,000 לירות בתוספת דמי שימוש שנתיים בסך של 700 לירות.

לדבריו, היה נהוג שדמי מנוי מוחזרים עם כניסתו של מנוי חדש, וברבות השנים, נוהג זה התבטל. "כתוצאה מכך לא ניתן היה להעביר את המנוי ולקבל בחזרה את דמי המנוי". כשפנה לנתבעת וביקש את כספו נתקל בסירוב, ולפיכך ביקש מבית משפט להחזיר את כספו בתוספת ריבית של 4% וסך הכל 30,000 שקל.

הנתבעת השיבה שאינה הכתובת הנכונה לתלונתו של פורת שכן העבירה את זכויותיה וחובותיה למרכז נופש וספורט כפר בילו בע"מ - שהינו אישיות משפטית. לדבריה, אין לה יריבות עם פורת ויש לדחות את התביעה.

בפסק דין שניתן בשבוע שעבר בהעדר הצדדים, חייב השופט גדעון ברק את הנתבעת לשלם לפורת 4,000 לירות (הסכום המקורי) עם חישוב של ריבית והצמדה לתקופה של 7 שנים לפני הגשת התביעה ולא מעבר לכך.

לדברי השופט, הצדדים התייחסו לתביעה כדבר מובן מאליו ובקלות יתר, ולא מיצו את טענותיהם. לדבריו, פורת נהג בשיטת ה"שב ואל תעשה" ולאחר למעלה מ-30 שנה החליט לתבוע החזר תוך חישוב ריבית והצמדה לכל אותן שנים. מנגד, הנתבעת לא הוכיחה שהעבירה את זכויותיה לאישיות משפטית אחרת שאמורה להיות הכתובת לפורת.

השופט ברק תהה כיצד זה הנתבעת, שקיבלה ייעוץ משפטי, לא העלתה טענה של התיישנות והדגיש שבית משפט לא יעלה טענה זו על דעת עצמו. "אם אכן נעזרה הנתבעת בעו"ד כיצד לא נטענה הטענה היסודית, כפי שהייתה צריכה להיטען - היא טענת ההתיישנות? הלכה פסוקה היא, שטענת התיישנות חייבת להיטען בהזדמנות הראשונה ואילו הנתבעת לא רק שלא העלתה טענת התיישנות בכתב ההגנה, אלא שלא העלתה טענה זו במהלך הדיון בפני".

השופט ברק הוסיף שהנתבעת לא הכחישה שמגיע לתובע החזר כספי, ולפיכך קיבל את התביעה. "לאור הנסיבות ולאור הגשת התביעה כעבור למעלה מ-30 שנה, החלטתי שלא לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט".