המחוזי בירושלים דחה את תביעת לילך כץ נגד בית חולים הדסה

בית המשפט המחוזי בירושלים פסק לטובת הנתבעות (עיריית תל אביב, בית חולים הדסה ושירותי בריאות כללית), בתביעה שהוגשה נגדם לפני כשבע שנים על-ידי לילך כץ. התובעת טענה כי רשלנות רפואית של הנתבעים גרמה לה נזקי גוף.

התובעת טענה, כי הנזקים שנגרמו לה, כולם או חלקם, היו יכולים להימנע אם הנתבעים היו מבצעים בדיקת לחץ דם בתקופה הרלבנטית.

התביעה דנה בשאלת אחריות הנתבעים באי-אבחון מוקדם של דיספלזיה פיברומוסקולרית אצל התובעת. מדובר במחלה נוירולוגית, המאופיינת בגדילת יתר של תאים בדפנות העורק הגורמים להיצרות והיתקשות העורק הכלייתי, ומביאים למצב של יתר לחץ דם על רקע זה.

עו"ד אלרום ייצג את עיריית תל אביב ובית חולים הדסה.

ככל הנראה, מצב בריאותה של לילך כץ היה תקין לפני שהגיעה לגיל שלוש שנים וחצי. התובעת טופלה בתקופה זו במרפאה של קופת חולים כללית במקום מגוריה ופעמים רבות הופנתה לבית החולים הדסה. תחילתן של הבעיות הרפואיות, שמהן סבלה התובעת, התעוררו בגיל שלוש וחצי שנים. בגיל 8 אובחן אצל הנתבעת בבית החולים שיבא אירוע מוחי, שלאחריו אובחן אצלה לחץ דם גבוה מאוד ובנוסף חום גבוה ותפרחת. מכאן ואילך חלה החמרה במצבה ומשלא הצליחו הרופאים לייצב את לחץ דמה כרתו את כליתה הימנית. מאחר וגם ניתוח זה לא הצליח לייצב את לחץ דמה של כץ, אשר עד היום מטופלת בתרופות להפחתת לחץ דם. בנוסף נזקקת כץ לבדיקות שונות וסובלת מחולשה של פלג הגוף העליון, איבוד חלקי של שדה הראיה ושיתוקים חלקיים.

התובעת טענה באמצעות באי כוחה, כי לא נערכה לה בדיקת לחץ דם על-אף שסבלה מכאבים, נזלות, דלקות ואף שיתוק בפנים על-שם בל (Bell palsy). טענה נוספת של התובעת היתה שאילו נבדק לחץ דמה בידי הרופאים, היה ניתן לה טיפול ראוי.

הדיון ברובו נסוב על שתי שאלות עיקריות: האם הנתבעים שטיפלו בתובעת התרשלו משום שלא ביצעו בדיקת לחץ דם כאשר אבחנו את שיתוק הפנים על-שם בל.

השאלה השנייה היא האם גילויו של לחץ דם גבוה, אם אכן היה מתגלה, היה בו כדי להועיל לתובעת ולהקטין את נזקיה.

השופט עזרא קמא, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, דחה את התביעה וקיבל את דעת הנתבעים בעניין העדר חובת המדידה של לחץ דם אצל ילדים וחוסר הקשר בין יתר לחץ דם לשיתוק הפנים על-שם בל, משום שבתקופה הרלוונטית הקשר שבין שני המצבים היה עובדה סטטיסטית ולא קביעה רפואית מקצועית.

השופט קיבל את טענת הנתבעים כי הרופאים שטיפלו בתובעת פעלו לפי הפרקטיקה המקובלת באותה תקופה ומילאו את חובתם להשיג את המידע הרלוונטי לתובעת. בנוסף, קבע כי אין לקבוע כי הנתבעים עברו על עוולת הרשלנות או כל עוולה אחרת והתביעה נפלה בשל פרקטיקה רפואית שנהגה אז.

עו"ד אלרום, שייצג את הנתבעות מסר: "מדובר במקרה קשה ומורכב, שכן מדובר בפרקטיקה שהיתה נהוגה לפני 30 שנה. רוב רובה של הספרות הרפואית, אז והיום לא עמדה על הקשר שבין שיתוק בפנים על שם בל לבין יתר לחץ דם. יתר על כן, התובעת נבדקה על-ידי רופא ילדים, רופא אף-אוזן-גרון ורופא נוירולוג. לא ניתן לומר כי כל הרופאים שטיפלו בתובעת טעו טעות בלתי סבירה אשר תעלה כדי התרשלות. בתקופה הרלוונטית ואפילו היום, אין נהוג למדוד לחץ דם לילדים, אלא אם מתקיימות אינדיקציות גופניות מסוימות הקשורות להתפתחות הפיזית של הילד ואלו לא הופיעו במקרה זה".