אשכנזים מרוויחים 39% יותר

"העשור 2007-1998 הצטיין בנסיגה בחזית השוויון והצדק החברתי בישראל. זאת, למרות שרוב שנות העשור היו שנים של צמיחה כלכלית", כך עולה מן הרישא של סקירת "תמונת מצב חברתית" של מרכז אדוה. השנה בחן המרכז את המגמות החברתיות והכלכליות בעשור האחרון, מאז יצאה הסקירה לראשונה.

גם תמונת הצמיחה עצמה אינה כה ורודה: בחמש השנים האחרונות צמחה ישראל בשיעור שנתי של יותר מ-5%, גבוה מזה של ארצות המערב, אך כשמסתכלים על העשור כולו מתברר כי המשק הישראלי צמח ב-40%, פחות מארצות המערב, שם הוצגה צמיחה של בין 60% ל-63% ובוודאי פחות ממדינות הצמיחה המתפתחות במזרח: מסין (176%) והודו (112%). ההבדל בינינו לבין מדינות אלו בשיעורי הצמיחה, על-פי מרכז אדוה, הוא המיתון הכבד של שנות האינתיפאדה.

הסקירה טוענת כי בשנים שבהן הייתה צמיחה, היא הייתה בלתי שוויונית והשפיעה באופן שונה על כל אחד מאזורי הארץ ועל כל אחת מהקבוצות בחברה. הצמיחה התמקדה באזור המרכז ובמספר ענפים: ענף הבנקאות, הביטוח וקופות הגמל, למשל, גדל ב-102% וענף תעשיות הטכנולוגיה העילית ב-47%, בעוד שתעשיות הטכנולוגיה המסורתית צמחו ב-6% בלבד.

במהלך העשור, ההכנסה החודשית של משק-בית בעשירון השני גדלה ב-507 שקלים; זו של משק-בית בעשירון השישי - ב-1,486 שקלים; וזו של משק-בית בעשירון העליון ב-5,522 שקלים. הסכום שנוסף לעשירון העליון מספיק למימון כמחצית שכר הלימוד השנתי באוניברסיטה; זה שנוסף לעשירון הששי מספיק לרכישת מספר פרטי ביגוד נוספים; זה שנוסף לעשירון השני מספיק לרכישת מעט מזון נוסף. הבדלים אלו יכולים ללמד, בצורה הנהירה והחדה ביותר, את שיקולי העדיפות השונים, אותם נותן הציבור על-פי רמות השתכרות במשק. פערי השכר בין נשים וגברים, במהלך העשור כולו, לא השתנו - לא בשכר לשעה ולא בשכר לחודש.

שכרם של שכירים עירוניים אשכנזים נותר גבוה בכ-39-37 אחוזים מהשכר הממוצע; שכרם של שכירים עירוניים מזרחים, שהיה בתחילת העשור מעט נמוך מהממוצע עלה אל מעט למעלה ממנו. ואילו שכרם של שכירים עירוניים ערבים נותר ברמה של 30% פחות מהממוצע.

יותר ממחצית מבני הנוער בלי תעודת בגרות

למעלה ממחצית בני הנוער עדיין אינם משיגים תעודת בגרות. בעשור 2007-1998 נרשם שיפור בשיעור הזכאות, אך הקבוצה שרשמה את השיפור העקבי והגדול ביותר היו בני נוער ביישובים המבוססים, ששיעור הזכאות שלהם עלה מ-54.9% ב-1998 ל-68.0% ב-2007. זאת, בשעה שבעיירות הפיתוח עומד שיעור הזכאות ב-2007 על 47.8% וביישובים הערביים על 35.6%.

מקרב מי שהיו בני/ות 17 ב-1998, רק 79.9% למדו בי"ב, רק 41.4% נמצאו זכאים לתעודת בגרות ורק 26.2% החלו בסופו של דבר בלימודים אקדמיים באוניברסיטות או במכללות.

מחברי הסקירה מציינים כי עם פרסומה של תמונת מצב 2007-1998, ניצב העולם כולו, ובתוכו גם ישראל, בתחילתו של משבר כלכלי עמוק. על-רקע זה, אומרים באדוה, ניתן להצטער על כך שלא ידענו לנצל את תקופות הצמיחה של העשור שחלף כדי להיטיב באופן מוחשי יותר עם כלל הישראלים.

שכר הבכירים הוכפל; תחולת העוני גדלה

צילום: פערים הולכים וגדלים בין עשירים לעניים [צילום: AP]

בתחום השכר, השינוי הדרמטי ביותר נרשם בשכר המנהלים בחברות הבורסאיות: עלות השכר של מנהל בכיר בחברות הכלולות במדד ת"א-25, שעמדה ב-1998 על 4.5 מיליון שקלים, קפצה ל-8.43 מיליון שקלים ב-2007. בצדו השני של הסולם נרשם בעשור 2007-1998 גידול בתחולת העוני, מ-17.4% ב-1998 ל-19.9% ב-2007, לאחר ירידה קלה מ-20.6% ב-2005. המעמד הבינוני המשיך להצטמק במהלך כל העשור, הן במספר המשפחות הכלולות בו והן בחלקו בעוגת ההכנסות של משקי הבית.

לא רק השוק תרם להרחבת אי השוויון, אלא בעיקר הממשלה, כך קובעת הסקירה. הפחתות המיסים הוסיפו סכום חודשי נטו של 2,000 שקלים ומעלה לשכירים ששכרם החודשי הוא מעל 50,000 שקלים.

תקציבי שעות ההוראה נשחקו; ירידה של 23% בתקציב לסטודנטים

פגיעה חמורה במיוחד בשוויוניות נרשמה בשנות המשבר הכלכלי הקשות של האינתיפאדה, כשאותה ממשלה שהיטיבה עם בעלי הכנסות גבוהות באמצעות הפחתת מסים ערכה קיצוצים חסרי תקדים בתקציב ופגעה בכמה מן ההסדרים החברתיים-כלכליים הבסיסיים ובהם רשת הביטחון הסוציאלי, מערך החסכון הפנסיוני, החינוך הציבורי, ההשכלה הגבוהה הציבורית ומערכת הבריאות הציבורית. כך למשל, תקציב שעות התקן (המממן את שעות ההוראה) ירד מ-8,920 שקלים לתלמיד ב-2001 ל-7,553 שקלים לתלמיד ב-2006, ורק ב-2007 חזר לרמתו ב-2000. כמו-כן, התקציב הממשלתי של ההשכלה הגבוהה, בחישוב לסטודנט, ירד מ-44,721 שקלים ב-2000 ל-38,326 שקלים ב-2007, לאחר שב-2004 כבר הגיע לשפל של 34,071 שקלים.

בעקבות שחיקתו של תקציב סל הבריאות, נטל התשלומים על משקי הבית גדל, מממוצע של 436 שקלים לנפש מבוטחת ב-1998 ל-894 שקלים ב-2006. כולם שילמו יותר - אבל משפחות שהכנסתן גדולה יכלו להרשות לעצמן לרכוש ביטוחי בריאות רבים ויקרים יותר. ב-2007, למשל, משקי-בית בעשירון השני הוציאו, בממוצע, 70 שקלים לחודש על ביטוחים משלימים ופרטיים, בעוד שמשקי-בית בעשירון השישי הוציאו 163 שקלים ומשקי-בית בעשירון העליון - 313 שקלים.

ב-2003 הופרטו קרנות הפנסיה החדשות והועברו לחברות ביטוח פרטיות. בנוסף, הממשלה שינתה את כללי ההשקעה של כספי הפנסיה: עד אז, רוב הכסף (70%) היה מושקע באג"ח ממשלתיות עם ריבית מובטחת; החל ב-2003 הורד שיעור ההשקעה באג"ח ממשלתיות ל-30%, כאשר היתרה מופנית לשוק ההון. משמעות השינוי התגלתה במשבר הפיננסי הנוכחי כאשר החסכונות הפנסיוניים של הציבור סבלו הפסדים גדולים, דבר הפוגע בכל מי שיפרוש לפנסיה בשנים הקרובות.

התשלומים לקצבת ילדים קוצצו בכ-45%, דמי האבטלה קוצצו בכ-47% וגמלת הבטחת הכנסה קוצצה בכ-25%. סך תשלומי הביטוח הלאומי ירדו מ-50.1 מיליארד שקלים ב-2001 ל-47.1 ב-2007 - אף על-פי שהצרכים החברתיים דווקא גדלו. הקיצוצים אלו ואחרים, על-פי מסקנות הסקירה, החלישו מאוד את יכולתה של ישראל להתמודד עם צרכים חברתיים וכלכליים, ובראשם הצורך בשדרוג השכלתי של האוכלוסיה.