מאניה-דיפרסיה קשה לאבחון

הפרעה דו קוטבית, הידועה גם כמאניה-דיפרסיה, לעיתים קרובות אינה מזוהה על-ידי החולה, החברים ואפילו הרופאים.

אנשים הסובלים מהמצב עוברים דרך שלבים של מה שנקרא היפומאניה (צורה קלה של מאניה) - מצב בו החולה מפגין רמה גבוהה של אנרגיה, דכדוך קיצוני או אי שקט והתנהגות אימפולסיבית ונמהרת.

היפומאניה יכולה לגרום לתחושה טובה לאדם הסובל מהמצב ולכן, למרות שבני המשפחה והחברים ילמדו לזהות את השינויים במצבי הרוח, החולה לעיתים קרובות יכחיש כי משהו אינו כשורה.

בשלבים הראשונים שלה, הפרעה דו קוטבית יכולה להיראות כבעיה אחרת ולא כבעיה מנטלית כלל. תחילה היא עשויה להיתפס בטעות כתופעה של שימוש באלכוהול או בסמים, או להתבטא בביצועים גרועים בעבודה ובבית הספר. במידה והיא לא מטופלת, הפרעה דו קוטבית עלולה להחריף והחולה יסבול מאפיזודות שלמות של מאניה ושל דיפרסיה.

סימנים של מחלה אחרת

רבים מהסימנים והתסמינים של הפרעה דו קוטבית יכולים להיות קשורים גם למחלות אחרות, כמו הפרעת חרדה וסכיזופרניה, מה שמקשה עוד יותר על הרופא להגיע לאבחון הנכון.

בשלב המאניה, חולים רבים חווים תחושה של אנרגיה עצומה, ישנים מעט מאוד ומפגינים צורך מוגזם לבטא את עצמם, יחד עם ביטויי הערכה עצמית מופרזת של היכולות שלהם.

רוב האנשים הסובלים מהפרעה דו קוטבית הם אנרגטיים ויצירתיים, אך חוסר יכולתם להתנהג בשיקול דעת בכל מצב חושף אותם לסכנה פיסית או אפילו לאסון פיננסי. השלב הדכאוני של המחלה מעודד את החולים להתנתק לגמרי מסביבתם. הם חסרי אנרגיה והמחשבות שלהם לעיתים קרובות נוטות להיות אובדניות.

זיהוי מוקדם של הפרעה דו קוטבית הוא המפתח לטיפול נכון, למרות שההפרעה לא ניתנת לריפוי לגמרי. שימוש בתרופות לייצוב מצב הרוח בשלב מוקדם יכול גם לשפר במידה ניכרת את איכות החיים. כ-1% עד 4% מהאוכלוסיה סובלים מהפרעה דו קוטבית בשלב מסוים בחייהם, והמחלה מתחילה לעיתים קרובות זמן קצר לאחר הבגרות או כשהחולים בתחילת שנות העשרים לחייהם.