והפרס הולך לדקה

היינו אמורים ללכת ל'דקה' (Deca) כבר לפני איזה חודשיים. עיכובים כאלו ואחרים הביאונו לבסוף למסעדה רק עכשיו (סוף נובמבר, למאחרים לקרוא). בדרך כלל זה לא היה משנה הרבה, אבל במקרה הזה יצא שהגענו כשבוע לאחר זכייתה של דקה בשני פרסים של מגזין 'טיים אאוט' התל אביבי.

הפרס הראשון, ולדעתי החשוב יותר, הוא פרס המסעדה הכשרה הטובה בעיר. בכלל, יש אנשים שנבהלים מהמילה 'כשרה' כשהיא מופיעה בהקשר של מסעדה אליה הולכים. אם תשאלו אותי, כשר זה לא פחות טוב (נו טוב, אולי קצת בקינוחים). לא בכל מסעדה צריך שיהיו שרצים, שקצים ונוחרים וחוץ מזה, זה מאתגר את המטבח...

הפרס השני, מרשים לא פחות מהראשון, הוא פרס המנה הכי טובה בעיר שניתן למנת קרפצ'יו הדלעת. נגיע אליו בהמשך. אוכל טעים הוא אוכל טעים גם בלי תארים, אבל אין ספק שכשיש קבלות החוויה מתעצמת.

הגענו, אני ואחי (שמו שמור במערכת, והנה הוא שמור גם פה - עדי) בשעת ערב נעימה לאזור התעשיה של תל אביב (אזור רחוב המסגר). על פניו, נראה שהמיקום קצת לא טבעי למסעדה יוקרתית. יכול להיות שיש שם עוד הרבה מסעדות והן פשוט לא בולטות, ויכול להיות שעקב היות זה ערב יום רביעי נשארו הבליינים והאכלנים ספונים בבתיהם. אשאר אופטימי ואומר שאולי רק באזור תעשיה ניתן להרים פרויקט שכזה. חלל המסעדה גדול ובעל שתי קומות, והעיצוב מושקע במינימליסטיותו - עמודי בטון חשוף משתלבים להפליא בגווניה הבהירים של המסעדה. אני לא מבין גדול בעיצוב, אבל אפילו אני יודע שאין זה מובן מאליו שגוונים כה בוהקים משרים אווירה כה חמימה. וזה עוד לפני שביקרתי בקומה השניה ומבלי שראיתי את החצר. נתיישבנו בחלקה המרכזי של המסעדה, קרוב למטבח הפתוח -המאפשר צפייה במתרחש מאחורי הקלעים, ועברנו מיד לעיון בתפריט.

למנה ראשונה בחרנו פלאפל דגים (46 שקל) וכמובן את קרפצ'יו הדלעת עטור הפרס (52 שקל). מרוב התרגשות כמעט ושכחתי להזמין אותה, אבל המלצרית החביבה החזירה אותי לתלם חיש מהר. בתחילה קיבלנו לחם טרי ומטבלים, ולשולחן הגיעו גם איקרה ומטבל צזיקי עם טוסטונים, סטייל לחם שום (22 שקל). עדי אמר לי לעזוב את הלחם, פן לא יישאר מקום. לא הקשבתי לו, וגם הוא לא הקשיב לעצמו.

שלושת כדורי פלאפל הדגים מגיעים על מצע סלט ירקות בגריל עם יוגורט כבשים. טעים, קליל ומקורי - אחלה מנת פתיחה. הלוואי והיה אפשר לשים כאלו בפיתה, אם כי לא הייתי סומך על מרבית דוכני הפלאפל עם דגים.

קרפצ'יו הדלעת מגיע עם גבינת מוצרלה, גרעיני דלעת קלויים, נבטי חמנייה, שמן צ'ילי והסבר. "חשוב שבכל ביס יהיו כל המרכיבים" אמרה המלצרית, ואנחנו ביצענו בקפידה. אין ספק שהיא, והעיר תל אביב, צדקו. מדובר במנה מיוחדת בפשטותה. זה מתחיל במרקם הרך-למחצה של הדלעת וטעמה המתקתק, ממשיך ברוך ובקלילות של המוצרלה, נגיעה קטנה של מלח וטעמם המתפצפץ של גרעיני הדלעת והנבטים. אהיה גלוי ואומר שאני לא יודע אם אכן מדובר במנה הכי טובה בעיר, קטונתי מלבחור בחירות שכאלו, אבל אין ספק שהקהל מצביע ברגליים, והיא נבחרה בצורה אמינה מספיק לטעמי. אין ספק שהיא לא פחות ממעולה, בכל אופן. לצד המנות לגמנו קברנה סוביניון של 'גמלא' (39 שקל).

למנה עיקרית לקח עדי את המנה שנראתה לנו הכי מזמינה בתפריט - פילה טונה על פירה בצל ברוטב פלפלת (130 שקל), מדיום-רייר. אני לקחתי פילה סלמון אפוי, על מצע פירה מנגולד, לימון כבוש וקרם פלפלים (95 שקל).

פילה הטונה הגיע קריר משהו, לצערנו, אם כי עשוי במידה הנכונה וטעים כמצופה (למרות אותה פיסת פלפל שחור שהשתלטה על חיכי בביס שגנבתי מצלחתו של עדי). פילה הסלמון היה טעים, עורו פריך ומידת העשייה ראויה. מה שבלט במנה היו התוספות. לא שהסלמון לא בלט (הוא אפילו ישב מעליהן!), אבל הן היו פשוט מעולות.

הזמנו עוד יין. אשכנזים שכמותנו, התביישנו להזמין בקבוק שלם בתחילת הארוחה, וכך יצא שארבעת הכוסות שהזמנו היו שוות ערך במחירן לבקבוק.

יש ארוחות שפשוט מחייבות משהו מתוק בסופן. אני לא הרגשתי צורך עז, כנראה בגלל שמנות דגים הן קלילות ובמקרה הזה טעימות. אבל אם חשבתם שלא הזמנו, טעיתם. עדי הזמין סופלה 'ולרונה' (42 שקל), סופלה שוקולד חם ומתוק שהיה יותר טעים מברולה הפיסטוק הקפוא (38 שקל) שהזמנתי אני. לא שהוא לא היה טעים, אבל סופלה שוקולד חם זו מנה מנצחת לרוב. אספרסו קצר (12 שקל) לעדי, ואחד כפול לי (14 שקל) - סוג של דז'יסטיף ששומר עליי מלהירדם בדרך הביתה, כי אז מי יכתוב את הכתבה?

בשלב הזה קפצתי לביקור בשירותים. הדרך לשם הייתה מרתקת במיוחד, מאחר והצריכה עלייה לקומה השניה, מעבר ליד החדר הפרטי שהכיל אירוע של חבר'ה מעונבים (ניחוש שלנו - משרד עורכי דין) שגרם לי תחושת קנאה, ולאחר מכן חציית גשר העובר מעל חלל המסעדה. הבטתי כמו ילד קטן מלמעלה על השולחן שלנו ששכן בדיוק מתחתיו, אבל עדי לא שם לב. השירותים מעוצבים להפליא ותקראו לי ילדותי אבל אהבתי מאוד את ערימת המגבות הקטנות שהיו מגולגלות להן לשם ניגוב הידיים לאחר השטיפה. כשחזרתי הפצרתי בעדי לבקר שם בעצמו, הוא התרשם אך לא התרגש כמוני. נו מילא.

עזבו את עניין הכשרות לרגע. כשמדובר במסעדה כה טובה אין לכך משמעות. כל הכבוד להם על העמידה באתגר, ואני בהחלט מאמין שמגיע להם הפרס (אם כי עד שלא אבקר בכל המסעדות - מסר חבוי למערכת, אפילו שאני חלק ממנה בעצמי - לא אוכל לשפוט בעצמי).

כך או כך, דקה היא מסעדה יפה ומושקעת במיוחד, השירות בה מקצועי, האוכל טעים ואיכותי והשיחה קולחת. מה צריך יותר מזה? אולי לארגן אירוע בחדר הפרטי.