בג"צ: איסור אפליית ערבים - מספטמבר 2009

בית המשפט העליון בהרכב מורחב של שבעה שופטים דחה את בקשת המדינה לדחות את יישום פסק הדין האוסר אפליית ישובים ערביים בתמיכות תקציביות בתחום החינוך עד לתחילת שנת הלימודים תשע"ב, וקבע כי מועד היישום המלא של הפסק יחול כבר בתחילת שנת הלימודים הבאה ב-1 בספטמבר 2009.

פסיקת בג"צ מחודש פברואר 2006 קבעה כי יש לבטל את החלטת הממשלה אשר קבעה אזורי עדיפות לאומית בתחום החינוך הן משום שהתקבלה בחוסר סמכות, שכן הגדרתם של אזורי עדיפות לאומית הינה בבחינת הסדר ראשוני שצריך להיעשות בחקיקת הכנסת והן משום שמדובר בהחלטה שתוצאתה מפלה לרעה את תושביה הערביים של מדינת ישראל.

בפסק הדין המקורי נקבע כי המועד לביטול ההחלטות הוא שנים-עשר חודשים מיום פסק הדין, אך עם הגיע יום ביצוע ההחלטה החלה המדינה לבקש דחיות חוזרות ונשנות.

אין מנוס מעתירה חלקית

"העניין שלפנינו הוא ביטוי חמור לחירות שנוטלים לעצמם המשיבים שלא לקיים את פסק דינו של בית משפט זה. במידה מסויימת התחשבנו בבקשות המשיבים למתן שהות כדי להיערך לביצוע פסק הדין; אולם המשיבים, שהיה עליהם ליישם את ההכרעה שנתקבלה בבית המשפט, נהגו בה כהמלצה אשר תכובד לפי סדרי העדיפויות שלהם ובמועד שייקבע על ידם", כתבה בפסק הדין נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, אשר ישבה בראש הרכב השופטים. יחד איתה ישבו בהרכב המשנה לנשיאה ריבלין והשופטים פרוקצ'יה, לוי, גרוניס, נאור וג'ובראן.

לדבריה, בשל העובדה שהיום נמצאת מערכת החינוך כבר באמצע שנת הלימודים אין מנוס מלהיעתר חלקית לבקשת המדינה לדחיית היישום המלא של פסק הדין, אך דחייה לשלוש שנים נוספות, עד לשנת הלימודים תשע"ב, נראית "מנוגדת לחובתה של המדינה לפעול באופן הולם ליישום פסק הדין".

"בסופו של יום, מן הראוי לזכור כי עסקינן בחובה לקיים פסק דין, שהיא חובה בלתי מעורערת הנדרשת לקיום הסדר התקין ולהבטחת שלטון החוק בשיטת המשטר שלנו. קשה לקבל כי לא הייתה למדינה אפשרות לביצוע במועד שנקצב, אך בוודאי שלא ניתן לקבל טענה כי אין באפשרותה לקיים את פסק הדין במלואו אלא בתום תקופה של למעלה מחמש שנים מאז שניתן", ציינה, "בהתחשב בכך שבמשך התקופה הנדונה קיימנו דיונים לבירור בקשות המדינה לדחיית מועד יישומו המלא של פסק הדין, אין מתקיימים במקרה דנן התנאים המקימים עילה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, ובקשת העותרים לעניין זה נדחית".

מתכונת העבר פוגעת בשוויון

לדברי ביניש, בפסק הדין, לא הורו השופטים על האמצעים שיינקטו כדי לקיים את עקרון השוויון, אלא עמדו על חובתה של המדינה לפעול בשוויון.

"אי-השוויון שנחשף בפנינו בא לידי ביטוי בהפלייה שקובעה במפת אזורי "עדיפות לאומית", לפיה הוקצו הטבות בחינוך ליישובים יהודיים ולא ניתנו ליישובים ערביים, שמיקומם הגיאוגרפי רחוק אף הוא מהמרכז ושמצבם הסוציו-אקונומי הצדיק השוואתם ליישובים היהודיים שזכו להטבות אלה", קבעה.

עוד הוסיפה כי ההחלטה לקיים את פסק הדין של בית המשפט באופן מדורג היא החלטה תקציבית של משרד החינוך ושל משרד האוצר אשר לא התכוונו לכבד את פסק הדין. "אכן, ניתן לקיים את פסק הדין על-ידי חלוקה שונה של משאבים במסגרת תקציבו של משרד החינוך ושינוי סדרי העדיפויות שלו. ניתן היה לקיימו גם על-ידי תוספת תקציבית, אשר כפי שנמסר לנו, אינה כרוכה בתקציבי עתק, אלא, כפי שעולה מדבריה של מנכ"לית משרד החינוך, בסכום של כ-65 מיליון ש"ח שהוא סכום שאינו גדול יחסית לתקציב הכולל של משרד החינוך", ציינה.

עוד הוסיפה הנשיאה ביניש בפסק הדין, כי על אף שבאת-כוח המדינה הודיעה לבית המשפט כי בוטלו אזורי העדיפות הלאומית, וכי מעתה מחולקים התקציבים הרלוונטיים על-פי קריטריונים שיותאמו בהדרגה לפסק הדין - פסק הדין אינו מקויים.

"ההצהרה על ביטול מפת אזור עדיפות לאומית אינה מקיימת את פסק הדין כל עוד חלוקת ההטבות מתנהלת על-פי מתכונת העבר, אשר נקבע בפסק דיננו כי היא מפלה ופוגעת בשוויון. מבחן היישום הוא בהימנעות המדינה מחלוקת הטבות באופן המפלה לרעה את היישובים הערביים בישראל ואינו בהצהרה פורמלית, אשר לעת הזו הביטוי המעשי שלה בשטח הוא מוגבל", כתבה.