המדינה נתבעת על נזקי הסכם אוסלו

כ-15 שנה אחרי שממשלתו של יצחק רבין גנזה את הקמת היישוב "רמת קדרון" בשטח שבין מעלה אדומים לתקוע, ואף העבירה את האדמות לידי הרשות הפלשתינית, התיר בית המשפט לבעלי הקרקע להגיש תביעת פיצויים מהמדינה על ביטול היישוב. השופט יוסף שפירא דחה את טענת המדינה על התיישנות התביעה וקבע כי המדינה "משכה זמן" ונושאת בהשלכות של התמשכות הפרשה.

מדובר ביישוב שעל הקמתו החליטה ממשלתו של יצחק שמיר ב-1981, לאחר החלטת ועדת שרים לענייני התיישבות. הדגם שעמד בפני מקבלי ההחלטות, היישוב שערי תקווה עם כ-300 משפחות. בעקבות ההחלטה להקים את היישוב רכשה חברת "דווקא", התובעת, קרקע של כ-300 דונם במקום שבו עמד לקום היישוב, כפר עבדיה. בהחלטה נמסר כי הליך הרישום של הקרקעות עבר את אחד השלבים המתקדמים - אישור הוועדה לרישום ראשון ביהודה ושומרון. לטענת באת-כוח החברה עו"ד דינה יהב בידי החברה נמצא אף נוסח טאבו המעיד כי הקרקע נרשמה על שמה בבית לחם.

עוד טענה יהב כי החברה, שהסתמכה על החלטת הממשלה, פעלה לקידום הליכי תכנון, החלה בסלילת כביש ופעלה לשווק מגרשים למשפחות. כל זאת, בעלויות של מאות אלפי דולרים.

ממשלת רבין לא אישרה

אלא שאז התחלף השלטון, ועל כסא ראש הממשלה התיישב יצחק רבין. הממשלה בראשותו החליטה בשנת 1992 כי היישוב רמת קדרון "טעון אישור מחדש" ועיכבה את מימוש ההליכים והביצוע שלו. בשנת 1994 לאחר הסכמי אוסלו, החליטה הממשלה "לא לאשר לפי שעה" את הקמתו. בסופו של דבר הקרקעות נמסרו לפלשתינים במסגרת הסכם אוסלו והפכו לשטח B של הרשות הפלשתינית.

חברת דווקא שנאלצה לפצות בין היתר את רוכשי המגרשים פנתה לקבל פיצויים מהמדינה. החברה ניהלה במשך שנים הליכים משפטיים כולל עתירות בעליון, אך ללא הועיל. בשנת 2005 הגישה החברה תביעה נוספת, אך הפעם הגיבה המדינה בבקשה לדחות את התביעה בטענת התיישנות.

כאמור, בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את הטענה ואישר לחברה להמשיך בהליכי התביעה נגד המדינה. השופט יוסף שפירא, כתב בהחלטה כי עם העברת השטח לרשות הפלשתינית, היה ברור שלא יוקם ישוב. אלא שהחברה לא יכולה הייתה להגיש תביעה בשל העדר תגובה של המדינה לפניותיה. "בהעדר סירוב של המדינה לתשלום פיצויים או בהעדר החלטה של המדינה על ביטול הקמתו של היישוב, הרי שטרם התגבש בידי התובעת 'כוח תביעה' - קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש".

המדינה משכה זמן

הוא הוסיף כי מחומר הראיות עולה שגם בשנת 2000 "המדינה טרם הכריעה לא לחיוב ולא לשלילה", והותירה את החברה ללא אפשרות לתבוע, לפיכך לא יכולה לחול התיישנות.

ההחלטה לדחות את טענות ההתיישנות נובעת לדבריו גם "מטעמי מדיניות". למרות הזמן הרב שחלף, כתב השופט, "לא ייתכן מצב שבו התובעת פונה פעמים רבות למדינה על-מנת לקבל תשובה לדרישתה לקבלת פיצויים, אולם תשובה אין. משיכת הזמן בידי המדינה, אשר עליה חלים חובות הגינות ותום לב מוגברות, אינה ראויה ויש לזקוף את השלכותיה לחובת המדינה בלבד".

כאמור, נדחתה טענת ההתיישנות של המדינה וההליך יימשך. השופט קבע כי קדם משפט מסכם יתקיים ב-2.2.09.