"אם מעיפים את הרבצ"ר - שיעיפו גם את יוהל"ן"

"מאז ההינתקות הפך הצבא לזירה של מלחמת תרבות בה מתנהלת מלחמת הכל בכל. בקיבוצים מבקשים להוות אלטרנטיבה למתגייסים מקרב הציבור הדתי לאומי בכלל והמתנחלים בפרט, הציונות הדתית נמצאת בקרב מאסף כנגד מה שרבים ממנה מכנים ניסיון לדחוק אותם מחוץ לזירה הצבאית וחווים את המהפכה הפמיניסטית שהצבא עובר כעוד חוויה שנועדה לפגוע בערכיהם, מה שמוביל למובלעות תרבותיות בצבא שיכילו את כולם אך באופן אוטונומי". כך טוען דר' אודי לבל מחברו של ספר חדש שערך יחד עם דר' חיים משגב: "בצל ההתנתקות - דיאלוג אסטרטגי במשבר" (הוצאת כרמל).

לבל - מרצה לפסיכולוגיה פוליטית וליחסי צבא וחברה במכללת ספיר ובמכללת אריאל שבשומרון, שזה לא מכבר שינתה את שמה למרכז האוניברסיטאי - מבקש להסביר מדוע נזעק עיתון הארץ להתריע על כך שהרב הראשי הצבאי עושה כביכול פוליטיקה בצבא ומעז להטיף לדת לכלל החיילים. "אין מדובר בפוליטיקה של ימין ושמאל", הסביר דר' לבל בשיחה עם News1, אלא במלחמה בין שתי השקפת עולם, שכל קבוצה משום מה החליטה לקדם דווקא בצבא, אף יותר מאשר בחברה.

לדבריו, כשם שיש לזרם הדתי את הרבנות הצבאית כמעוז בצה"ל, לשמאל החילוני ולמחנה הפמיניסטי יש את יוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, ע.י.), תפקיד שעניינו להביא ליותר שילוב של בנות בצבא תוך החדרת חוקרות פמיניסטיות רבות לצה"ל המלוות את עיצוב תרבותו הארגונית. "הרי לא ניתן לקצץ בסמכויות הרב הצבאי, אחרת תעלה דרישה שאם מעיפים את הרב הצבאי - שיעיפו גם את יוהל"ן", אמר לבל.

כל קבוצה דואגת לערכיה

צילום: תא"ל גריסרו. יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים

הוא הסביר כי כיום המודל הוא שבצבא יש לציונות הדתית את הבני"שים וישיבות ההסדר - סוג של מיסוד של הקשר בין ראשי הישיבות לצה"ל אשר מקנה לגיטימציה לבני הציונות הדתית להתגייס. גם עובדת קיומה של הרבנות הצבאית מקלה על הגיוס. זאת בתקופה כאשר מן העבר השמאלי עולות פעילויות, מאז תוכנית ההינתקות, בהן מבקשים ראשי הקיבוצים להדיר אותם מקבוצת העילית בפיקוד, תוך שהם מגייסים מלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון, ע.י.) תחת הכותרת "החזרת הקיבוצים לצה"ל". במקביל ניתן לאחרונה מעמד פורמלי לנשות ווטש, כחלק מן ההכנה הגדודית לעמידה במחסומים מול הפלשתינים במעברים. "גם זו לגיטימציה" הוא אומר, "לציבור החילוני-שמאלי שמגנה את הפעילות במחסומים".

דר' לבל המשיך כי כל קבוצה דואגת לערכיה ותופסת את הצבא כקרקע לקידומם של ערכים אלו.

"המדינה תטעה אם תצטרף לקמפיין משום שכבר בהינתקות נעשו טעויות גדולות, שהגדולה בהן היא עצם עירוב הצבא במשימה זו, והקמפיין שעלה ערב ההינתקות שהציגם כמי שעומדים לבצע פוטש צבאי ומרי אזרחי וסרבנות המונית - כלומר לא ראויים לקחת חלק בפיקוד הצה"לי". לכן הוא ממליץ כי אל לה למדינה להצטרף לקמפיין להרחקת הרב הצבאי מצה"ל. "כל פגיעה נוספת באוכלוסיה זו שעליה נשען רוב הפיקוד הבינוני עשויה להיות הקש שישבור את גב הגמל, ויגרום לציבור זה, לזנוח את השירות בצה"ל. כבר קיימים קולות כאלה". לדבריו, הוא מוצא יותר ויותר קולות במחנה ה"כתומים" הגורסים כי "אין לנו מה לחפש בצבא הזה", וצעד שכזה יהווה הוכחה ניצחת עבור מחנה זה באופן שיגרום למתלבטים להכריע נגד גיוס.

בדומה לניהול קואליציה

אולם יותר מכל טוען לבל כי הסיטואציה מלמדת על פן אחר שעל החברה להתייחס אליו - מודל השירות הצבאי: "היום הפיקוד הצבאי דומה יותר לניהול קואליציה פוליטית. כל תת-קבוצה רוצה לשמור על ערכיה, מה שמאלץ את המדינה לקיים מובלעות תרבותיות בצבא שיאפשרו לכל זרם לחוש שהוא נמצא בצבא משלו". הוא מזכיר כי הדבר טבוע באופי של צה"ל "מאז ייסד בן-גוריון את הנח"ל, שאיפשר לפוליטרוקים של מפא"י להשתמש בצה"ל כדי לעשות שמות לערכי המפלגה ועוד קודם לכן בקציני הפלמ"ח שתפסו את צה"ל כזירה בה עליהם להכשיר את הלבבות להצטרפות למפ"ם". לדעתו, מגמות אלה בגרסתן החדשה רק מקרבות את הדיון על זניחת מודל צבא העם ומעבר לצבא מקצוע. "אך עד אז - אם הצבא הוא צבא חובה, שמעוניין לאפשר לכל תת-קבוצה לקחת בו חלק, הרי שאין מנוס מלאפשר לכל קבוצה את נוכחות ערכיה בצבא. זה מוביל לאינסוף מיקוחים, דיאלוגים ומשאים-ומתנים - אך זהו המחיר של ההתעקשות על מודל צבא חובה - לתת לכל הערכים לזרום בו - ולהיות מודע, בצער, כי הצבא אינו עוד כור היתוך אלא מובלעות תרבותיות".