סוף עונה

נראה כי יושבי מסעדת 'סיטרה' שבמתחם סי אנד סאן מנסים בכל הכח לגעת בהילת היוקרה האירופית הידועה שלה. אני, שבועת העושר הזו לא בהכרח יפה לעיניי יותר מבועות ארצישראליות אחרות שמתקיימות סביבי, לא נכנסת לדמות הקרירה-אמידה הזאת (לפחות לא עד שביתי שלי יעטה שנדלירים בעצמו), אבל כן מתענגת על אוכל טוב כשיש, וכן נכנעת לחוש הטעם הרגיש והנהנתן שלי.

השף האישי הצמוד ואני מתיישבים בחוץ ומכתירים את הערב כמסיבת סוף הקיץ הקולינרית שלנו וככזו, הוחלט שתוקדש כולה לים. מימיננו הים, ועל צלחותינו דגיו ופירותיו הענוגים. מלצרית חביבה מתקרבת ומסבירה לנו פנים, ואנחנו עושים לחיים עם יין קווה ארטה לטינו (29 שקל הכוס). ראשית טעמנו טרטר טונה אדומה בסלט עשבים ירוקים, גזר, צנונית, צנוברים ואיולי צ'ילי (59 שקל). לפי תיאורית אפקט הראשוניות בפסיכולוגיה, לביס הראשון יש משקל רציני בכל הסיפור. ובכן, הביס הזה היה מושלם. עקצוץ קל של פיקנטיות, קרנצ'יות לתפארת של המון ירק קצוץ, ובכל זה מתערבל לו טעם נפלא של טונה אדומה ואהובה. החלטתי שאני יכולה לחיות בשלום עם סלט כזה לארוחת ערב - בכל ערב - וביקשתי שהשף הצמוד ייקח זאת לתשומת לבו.

לצד הסלט בחרנו, בהמלצת המלצרית, במנה מיוחדת של מולים שמונחים בערימה שחורה ומקסימה ברוטב של חמאה ויין לבן, ונושקים לעגבניות לחות וקונפי שום (65 שקל). המולים היו 'as is', בלי התחכמויות של קדירות גועשות ושאר ירקות. מישהו כאן כנראה יודע וזוכר שדי במולים שעשויים נכון כדי לרתק סועד לכסאו ולגרום לו לרייר. העגבניות הלחות הן המצאה גאונית כשלעצמה, הרוטב נפלא, והמנה כולה מלבבת. המשכנו בשתי מנות דגים. גם כי לא היה את נתח הקצבים שבנינו עליו, וגם בגין אותה הפרידה מהים. המנה האחת הייתה פילה לוקוס שהונח על מצע של אורז בר שחור (150 שקל). הדג היה קצת 'under' מדי, מה שהרחיקו מן הרכות המתבקשת מתוקף היותו לוקוס. מה שכן, אולי בשל היותי חובבת אורז מושבעת ואולי לא - התאהבתי קשות בשילוב הטעמים שהאורז הנוקשה הזה הביא אתו: שמנת ושקדים קלויים שעושים נעים בשיניים ובבלוטות הטעם. אם עליי לסכם, לא בטוח שהשילוב בין הדג לתוספת הוא השילוב המנצח, ובטח שלא בטוח שהמחיר איננו מוגזם (זאת על אף יוקרו הידוע של דג הלוקוס, ולמרות הילת היוקרה האירופית, שלאחר שנכשלה בנסיונותיה לדבוק בנו, עברה לשולחן של המנותחות הקולניות שלצדנו).

בנוסף ללוקוס הלכנו על דג לברק שלם מתובל בשום, לימון וטימין (115 שקל). לא הופתענו לגלות שהלברק, הדג האהוב בעל השם הגברי-מסוקס, היה טעים ויפהפה להפליא. לעומתו, בקערית הקטנה שלצדו נחו פלחים של בטטה אפויה שלא הועילו ולא גרעו.
שבעים אך לא ממוטטים (נדיר!) קינחנו בקרמבל תפוחים מתוק עם גלידת קינמון (42 שקל), מנה קטנה של יופי ושל מתיקות במידה הנכונה, ובאספרסו טוב שסיכם לנו חוויה מהנה של טעמים, רוח נעימה ושירות אדיב.

מה שלא יהיה, נשוב לסיטרה, ובמיוחד בעקבות יריית הפתיחה, הלא היא חגיגת הטעם של מנות הפתיחה שפוגעות בול ומעוררות חשק לארוחת נשנוש עתידית.